(שופט בית המשפט העליון של ארה”ב, פוטר סטיוארט, על ההגדרה החמקמקה של “פורנוגרפיה קשה”. 1964)
אם תשאלו אנשים מה ההבדל בין הציור “הולדת ונוס” של צייר הרנסנס האיטלקי סנדרו בוטיצ’לי לבין תמונת אמצע במגזין “פלייבוי”, מרביתם יענו לכם בנחרצות כי הראשון הוא אמנות ואילו השני הוא פורנוגרפיה. הראשון עוסק באידיאלים אנושיים, השני תועבה. אך האם בוטיצ’לי ומייסד “פלייבוי”, יו הפנר, באמת כה שונים? שניהם עסקו בהקרנת פנטזיות ודימויים ארוטיים באמצעות אמצעי התקשורת של זמנם. שניהם מכשירים של פוליטיקה מגדרית, ומגדירים אמות מידה של יופי ומיניות.
מה היה קורה לו אנשים בוגרים שעושים מופעי סקס מול מצלמות אינטרנט – ועל כן הם כבר עברו החפצה מינית מתווכת – היו מצטלמים בתנוחות זהות לאלו של יצירות אמנות מפורסמות?
פרויקט Webcam Venus של קולקטיב F.A.T ביקש לעשות בדיוק את זה, ופנה למופיעות ומופיעי מצלמות סקס חובבנים וביקש מהם לדגמן ציורים ויצירות מופת.
“אנו קוראים תגר על התפיסה הכוזבת של מה ראוי ומה לא ראוי, באמצעות עירום ביצירות קלאסיות, אשר נחשב לתפיסת העירום האמנותית המקובלת היחידה”, נכתב באתר F.A.T.
“מופיעי מצלמות סקס חובבנים גם אינם עומדים בהגדרת היופי כפי שהיא משתקפת בתקשורת הממסדית: צילומים ששופצו בפוטושופ בשם הפרסום, ואשר הורסים את הדימוי והבטחון העצמי ומעודדים חומרנות.
מופיעי מצלמות סקס הם מופת של הצדדים הכנים ביותר שלנו אולם בדרך כלל זוכים להערכה נמוכה ביותר בחברה שלנו. על אף שהם משדרים באופן וירטואלי, הם אנשים אמיתיים ויפים”.
