“אחת מסגולותיו הייחודיות של בן גוריון כמנהיג, שאף סייעה לו במימוש הישגיו, היתה יכולתו לחשוב ולפעול בצמדי-ניגודים: לומר ואף לעשות דבר והיפוכו, ללחום ביריב וגם לחזר אחריו, בלא שתיווצר, כביכול, סתירה. באין הגדרה מדויקת לדפוס-מחשבה זה, בחרתי לכנותו ‘הנוסחה הכפולה'”.
(שבתי טבת, מתוך ספרו ‘השנים הנעלמות והחור השחור’)
“דמותו של בן גוריון נטועה בתודעת דורנו”, כותב שבתי טבת בספרו. אולם לא רק בדורנו מדובר. הקווים לדמותו של בן גוריון, כפי שמציירם מחבר הספר, היו לקווי דמותה של מדינת ישראל לדורותיה; ודפוס ‘הנוסחה הכפולה’ של בן גוריון, היה לשגור בפי רבים ממנהיגי ישראל. הדוגמה הנודעת ביותר לנוסחה זו נטבעה על ידי בן גוריון בימי המנדט הבריטי: “מלחמה בנאצים כאילו לא היה הספר הלבן, מלחמה בספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה בנאצים”. מאז שימשה ‘הנוסחה הכפולה’ לביטוי המדיניות הישראלית במגוון נושאים. החל מ”טוהר הנשק” ו”ישראל לא תהיה המדינה הראשונה להציג נשק גרעיני במזרח התיכון, אך גם לא תתיר לעצמה להיות השנייה”, וכלה ב”חיילים בצבא השלום” ו”שלום עם בטחון”.
‘הנוסחה הכפולה’ מציגה שני קטבים חיוביים ומאפשרת “להוציא לפועל לפחות אחד משני אברי הנוסחה, או את שני אבריה חליפות, בזה אחר זה”. מבחינת בן גוריון, עיקר חשיבותה של הנוסחה היה בגיבוש “קואליציה רחבה” שתלך בדרכו. כלי לניווט המדיניות הציונית ויצירת תחושה של מנהיגות ש”תיראה כחותרת קדימה, לקראת מטרה, ולא כמדשדשת במקומה, או חלילה, נסוגה לאחור”. אלא שלא לעולם חוסן, שהרי אי-אפשר לשקר לכולם כל הזמן. ‘כור ההיתוך’ שב ונפרם לרסיסי עדות, מיליוני פלסטינים וצאצאיהם עודם כמהים לשוב למחוזות ארצם, ופצעי יריבים פוליטיים טרם הגלידו.
ונראה כי טבת, הביוגרף הנאמן של בן גוריון, נדרש אף הוא לנוסחה הכפולה בבואו לרומם את הקטבים המנוגדים בדמותו של מנהיג הישוב והמדינה. כך, למשל, הוא מגייס את השואה הממשמשת ובאה כצידוק להפיכת טרנספר של הערבים לשאלה מעשית, עם פרסום רעיון חלוקת הארץ על ידי ממשלת בריטניה (יולי 1937). בן גוריון עימת את ה”עוול שייגרם לערבים כנגד העוול שייגרם ליהודים” והסיק כי טרנספר עדיף על פני השמדה. “ההיבט הזה ראוי להדגשה”, מסביר טבת, “שהרי הדיון הציוני ב-1937 לא נערך בחלל ריק, אלא על שפת-התהום”.
אלא שתהום השואה מתרחקת במהירות כאשר טבת נחלץ להגן על דברי בן גוריון מדצמבר 1938 – כי אם היה יודע שאפשר להציל את כל ילדי גרמניה על ידי העברתם לאנגליה, ורק את מחציתם על ידי העברתם לארץ ישראל, היה מעדיף את האפשרות השנייה. “הדברים נאמרו כתשעה חודשים לפני שפרצה המלחמה”, מנמק טבת “כשהמילה ‘להציל’ טרם קיבלה את משמעותה הגורלית וכשהיפוכה טרם התפרש כאבדון מוחלט”.
השימוש בנוסחה הכפולה מאפשר לטבת להותיר את בן גוריון נקי מכל רבב מוסרי. אולם היסטוריה כידוע, אינה מדע מדויק. חוקרים שונים עשויים לפרש את אותם מסמכים ואירועים באופן שונה, ולעתים הפוך. המציאות נמצאת בעיני המתבונן. ואף על פי כן יוצא טבת בספרו נגד מה שהוא מכנה “הפוליטיזציה הגואה” של קורות המדינה ובן גוריון. המחלוקת על-פי טבת ברורה: מצד אחד ניצבים היסטוריונים המקרינים “ביקורת כלפי מנהיגות הישוב – ובעיקר כלפי בן גוריון”, חוקרים שאינם אלא תוצר של “אווירה”. ומצד שני, חוקרים החותרים ל”אמת” – כלומר מאמצים את הפרשנות המקובלת על טבת להיסטוריה הציונית.
בספרו מתמקד טבת בהוכחת טוהר כוונותיו של המנהיג. אולם תפקידו של ההיסטוריון אינו מסתכם בבחינת הכוונות בלבד. חשובות לא פחות, אם לא יותר, הן תוצאות מעשיו; ובן גוריון, כך נראה, ידע היטב מה הן תהיינה. פחות מעשור לאחר שהיגר לארץ ישראל, במארס 1915, פגש בן גוריון, עצור לפני גירושו מהארץ, בידיד ערבי מספסל לימודי המשפטים, יחיא אפנדי, אשר אמר לו: “כידיד שלך, אני מצטער על כך. כערבי – אני שמח”.
אלא שכדרכם של לאומנים, הציב בן גוריון את טובת עמו מעל לכל שיקול אחר. “כוחנו וביטחוננו בארץ הזאת מיוסד על יחידוּת עמדתנו ההיסטורית במקום הזה, על יחידוּת האינטרס החיוני והגורלי הקושר אותנו, ואותנו בלבד, לארץ הזאת”. כך האמין, וכך עשה.
