הליכון כושר, המכשיר הפופולרי לאימון בהליכה או בריצה מבלי לצאת מהבית (או מהחדר כושר), התחיל את דרכו בתור אמצעי עינויים של אסירים בבתי כלא.
המהנדס האנגלי ויליאם קיוביט המציא בשנת 1818 את ההליכון עבור בתי כלא כדי להבטיח שהאסירים יביאו תועלת במקום לשבת בחוסר מעש כל היום.
במשך עד 10 שעות ביום נדרשו אסירים לטפס במעלה מדרגות שהניעו גלגל שהיה מחובר למנגנון טחנת תירס או משאבת מים. עד 24 אסירים היו יכולים לצעוד על ההליכון בעת ובעונה אחת, וקירות הפרדה ביניהם מנעו מהם לשוחח בזמן ההליכה.
אלא שעד מהרה מנהלי בתי סוהר רבים החלו להשתמש בהליכון לא ככלי עבודה או פעילות גופנית עבור האסירים, אלא כמכשיר עינויים. אסירים שלא עמדו בקצב נענשו, ומי שנחשבו לאסירים בעייתיים נידונו לתוספת שעות על ההליכון.
השימוש במכשיר הלך והתרחב, ועד 1842 הוכנסו לשימוש הליכונים ביותר ממחצית מבתי הכלא באנגליה, ויילס וסקוטלנד.
עם זאת, בחלוף הזמן, החלו לעלות ספקות לגבי יעילותו של ההליכון ככלי שיקומי והיו אף מי שגרסו כי מדובר בהתאכזרות לשמה. יתר על כן, אסירים רבים – אחד מדי שבוע – מתו כתוצאה מעבודת-יתר בהליכון, ולא מעט נפצעו תוך כדי ההליכה המתישה. עד סוף המאה ה-19 כבר בשלו התנאים להפסקת השימוש בהליכונים בבתי כלא בבריטניה.
בה בעת, ההליכון הוכנס לשימוש גם בכמה בתי כלא בארה”ב, אולם לא הפך לתופעה נרחבת כפי שקרה בבריטניה, ונעלם כליל תוך שנים ספורות.
ההליכון שב והופיע בארה”ב בשנת 1913 כאשר נרשם פטנט על הליכון כושר, אולם חלפו עוד יותר מ-50 שנה בטרם מהנדס המכונות האמריקאי ויליאם סטאוב המציא ויצר את מסילת הכושר המודרנית המוכרת לנו כיום.
“בימינו, מכשיר הריצה מאפשר לאנשים לרוץ או אפילו ללכת באקלים נוח, בבית או בחדר כושר. זה עדיין מכשיר מכאיב, משעמם ולפעמים אכזרי: אנשים עדיין ממשיכים להיפצע ואפילו למות על הליכונים. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לעלות עליהם, מתוך בחירה, ומאפשרים למכשירים אחרים לבדר אותנו בזמן שאנחנו מזיעים”, נכתב במאמר על תולדות ההליכון שפורסם באתר ג’יי סטור דיילי.
אפשר לומר שההליכון שהחל את דרכו כמכשיר עינויים בבתי סוהר, סיים את דרכו בדיוק באותו המקום. רק שהפעם, אנחנו גם משלמים עבור זה.
