“הגיל הטוב ביותר הוא הגיל שלך”
(מגי קון, מייסדת “הפנתרים האפורים”, תנועה חברתית של אנשים זקנים בארה”ב).
מנהג האסקימואים להושיב בישימון הקרח זקנים שחדלו להביא תועלת לשבט, נתפס על ידי רבים כבלתי מוסרי. מבקרי מנהג עתיק זה נוטים בדרך כלל להתעלם מהעובדה שגם במדינת “הרווחה” המודרנית רבים מן המבוגרים עדיין נאלצים “ללכת אל ערבות הקרח”, ולסיים את חייהם גלמודים ונכלמים בשוליה הזנוחים של חברה שמקדשת את הנעורים.
“‘העולם שייך לצעירים’, אינו רק שורה בפזמון ישראלי פופולרי, או סיסמה קליטה בתשדיר פרסומת בטלוויזיה, אלא ביטוי לאקלים חברתי ותרבותי, שאינו מותיר הרבה מקום לזקנים”, כותב יצחק בריק, עורך הספר ‘הפוליטיקה של הזיקנה’. אוכלוסיית האזרחים הוותיקים בישראל נתפסת על ידי רבים כנטל על החברה. חברות ביטוח פנסיוניות מבקשות להתנער מאחריותן לרווחת אוכלוסיה, שממנה גבו הון עתק במשך שנים; קופות חולים מעדיפות מבוטחים צעירים ובריאים, ודורשות מקשישים השתתפות עצמית מוגדלת; המציאות מלאה עדויות על “בגידת המוסדות בנתיניהם”, כפי שמגדיר זאת גיורא רוזן בהקדמה לספר.
מצבם העגום של המבוגרים בישראל, כפי שעולה מהמאמרים המופיעים בקובץ, הינו תוצאה של מדיניות מכוונת המציבה את הזקנים מחוץ לסדר העדיפויות החברתי. מדיניות זו לא צמחה בחלל ריק. שורשיה נטועים במגמה הולכת וגוברת בחברה הישראלית, לפיה “אין ארוחות חינם”. מעמדם של המבוגרים, בדומה לזה של נכים, חרדים או מוגבלים שכלית, מותנה במידת “תרומתם” לחברה. כלומר מעמדו ה”יצרני” של אדם. הקביעה השרירותית כי הזיקנה מתחילה “פתאום” בגיל 65, מחייבת מבוגרים רבים לצמצם את מידת ה”יצרנות” שלהם בהגיעם לגיל הפרישה. “בכך גוזר עליהם החוק להוריד את רמת החיים באופן ניכר, ובמקרים רבים עד כדי צורך לקבל תמיכה סוציאלית מתוך כניעה, השפלה ובעל כורחם”, כותב רוזן.
בחברה אשר חרטה על דיגלה את הרצון להישאר “צעיר לנצח”, מושתק קולו של הזקן על ידי קיטלוגו כנעדר “צלילות דעת”. “מבחינה זו דומה מצבו החברתי של הזקן המבולבל למצבו של חולה הרוח ‘המשוגע’ אצל מישל פוקו”, כותב חיים חזן במאמרו ‘הזדקנות בכפר הגלובלי’. “מסתבר, שדווקא בעידן האמור לנתץ אמיתות ערכיות אתיות מוצקות ולתת פתחון פה למודרים למיניהם, עוצמתו של התיוג הארגוני ממסדי גדולה מאי פעם”.
בחברה הישראלית עתירת האפליה, הרצון לשכוח ולהרחיק את קיומם של הזקנים “קל יותר לעיכול” לנוכח תופעות אי שוויון אחרות. “בחברה מפלה, “פרישתם” של הבלתי רצויים מן הזרם המרכזי היא תהליך “נורמלי”, כפי שחלוקת התפקידים בין המינים היא “נורמלית” ו”כפי ששאר האפליות וצורות הדיכוי של אנשים מקבלות הצדקה חברתית”, כותבת אלישבע סדן במאמרה “העצמה, זיקנה ואנשים זקנים”. תיוג הזקן כ”חסר אונים” זוכה למקום של כבוד בפנתיאון הסטריאוטיפים הישראלי לצד דימוי הערבי ל”בוגדני”, המרוקאי ל”עצבני”, ההומוסקסואל ל”סוטה”. כדרכן של דעות קדומות, מושג הזיקנה קודם לזקנים עצמם, ומנתק בין זקנים כבני אדם לבין ייצוגיהם. הנתק מביא לכך, שגילו של הזקן הפך לאות קלון. ניסיונם של הזקנים, והידע הרב שצברו, נחשבים בחברות מסורתיות רבות ובפילוסופיות המזרח, לנכס שערכו לא יסולא בפז. מסורת ישראל אף הן מעניקה לזקן מעמד חשוב, שנאמר “לזקנים חוכמה” ו”בפני שיבה תקום והדרת פני זקן”. אך לא עכשיו ולא כאן.
לצד מגוון ההסברים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים, חסרה בספר התייחסות להקשר ההיסטורי העולמי הרחב של דחיקת המבוגרים לשוליה של החברה האנושית. הידרדרות מעמדם של הזקנים היא תופעה מודרנית, מערבית בעיקרה, אשר שורשיה נעוצים במהפך המחשבתי של העת החדשה. הרפורמציה, המהפכה המדעית והתגליות הגיאוגרפיות סימנו הכרה חדשה, שפניה אל העתיד, אשר החליפה את התפיסה הגורסת כי מקור החוכמה מצוי בעבר.
“גילוי” העולם החדש – היבשת הרביעית, שלא הוזכרה בכתבי הקודש או בכתבים העתיקים – טמן בחובו מהפך תודעתי, שלפיו החדש עולה הישן. היחלשות התחושות הדתיות, צמיחת האינדיבידואליזם הקפיטליסטי ועליית קרנה של הטכנולוגיה, בישרו לא רק על ניצחון החדש על הישן, אלא גם על העדפת הצעיר על פני הזקן. מגמה זו החלה לבוא לידי ביטוי קיצוני במחצית השנייה של המאה העשרים.
תהליך זה לא פסח על ישראל. בקיץ 1999, אריק שרון בן ה-71 שמע בשוק מחנה יהודה קריאות “זקן, זקן, תתפטר”, חודשיים אחרי שאהוד ברק בן ה-57 נבחר לראשות הממשלה על סמך הבטחתו ל”שינוי סדר העדיפויות”, תוך שימת דגש על שיפור מצבה של האוכלוסיה המבוגרת בישראל. “בתעמולת הבחירות דיברו כל הזמן על הזקנה ששוכבת בפרוזדור בבית החולים בנהריה”, נזכרת קשישה בבחירות ההן בראיון לחוה גולנדר ונילי טבק בספר. “שמחתי, חשבתי שאולי סוף סוף ישתנו הדברים. לא רק כסף כסף, כסף. אולי יעשו בשביל אנשים. אבל מאז הבחירות את שמעת משהו על הזקנה מנהריה? אני לא! אולי היא מתה?”.
