נדמה כי מכל שיריה של מרים יחיאל – שהוכתרה פעם על ידי ס. יזהר בתור ‘המשוררת שחסרה לדור תש”ח’ – השיר ‘גיבוריו של משה שמיר’ מבטא באופן המדויק ביותר את רוחה של המשוררת העברית הנשכחת.
בראיון היחיד מעולם שנערך עמה, שפורסם באביב 1951 בעיתון “דבר”, סיפרה המשוררת כי כתבה את ‘גיבוריו של משה שמיר’ בעקבות אירוע שהתרחש בבית הספר החקלאי ‘מקווה ישראל’ בתחילת שנות ה-40.
“הימים היו ימי מלחמת העולם, ובין תלמידי מקווה באותו הזמן היו לא מעט בני נוער שעלו ארצה לבדם, ואשר משפחותיהם נותרו מאחור באירופה. אחד מהם היה חיים ברוצלבסקי (לימים חיים בר-לב, הרמטכ”ל השמיני של צה”ל), אשר עלה לבדו מיוגוסלביה שנה קודם לכן, ואשר נפשו כמעט פרחה מרוב דאגה לאחר שחודשים ארוכים חלפו מבלי שקיבל מכתב ממשפחתו”, סיפרה יחיאל בראיון. “בלילות, הוא החניק את חרדתו מתחת לשמיכה מחשש כי גילוי מורך לב יהפוך אותו למושא ללעג ובוז מצד התלמידים ה’צברים’ המחוספסים”.
אחד מאותם צברים מחוספסים שלמדו בכיתתו של חיים היה אליק שמיר (אחיו של הסופר משה שמיר) אשר נהרג כעבור מספר שנים ממארב ערבי והונצח על ידי אחיו בספר ‘במו ידיו – פרקי אליק’, שבזכותו הפך אליק לדגם לחיקוי ולסמל הצבר של דור תש”ח.
“ב-1943 עשה אליק לשותפו לספסל הלימודים מעשה שתמצת את קהות הרגש שממנה סובלים צברים רבים”, סיפרה יחיאל בראיון. “הוא רצה ללמד את חיים שיעור בצבריות ולהוכיח לו שנער עברי אמיתי אינו זקוק לעניין בורגני כמו הורים, ולכן הסתיר את כל המכתבים שנשלחו אל חיים ממשפחתו באירופה. עד אשר יום אחד, פתח חיים בטעות את דלת הארונית של אליק, ומצא שם את עשרות המכתבים. חיים, שהתמצא בהלכי מהלומות הודות לשיעורי האגרוף שלמד במכבי זאגרב, החליט ללמד את אליק שיעור משלו, והכה אותו מכות נמרצות”.
“מאותו רגע ואילך נחשב חיים לאחד מהחבר’ה”, סיכמה יחיאל את דבריה בראיון. “וזהו העניין: תנאי קבלה למועדון הצברים תמיד היה כוח הזרוע וקהות הלב. ואני, שגם הייתי שם, לא מוכנה להמשיך להשתתף”.
מרים יחיאל שלחה יד בנפשה ב-16 באוגוסט 1951.
גיבוריו של משה שמיר / מרים יחיאל
גיבוריו של משה שמיר,
יפי הבלורית והתואר,
קדמו ל”מגש הכסף”.
אורי הלך בשדות
לפני שאליק נולד מהים.
אך קהות הרגש של בני דור הארץ
קדמה לגיבוריו המתים של שמיר,
וגם למות אחיו.