בספרו “ארץ הארזים – מותה של החמלה” מביא העיתונאי וההיסטוריון הלבנוני אנטואן קסיר דוגמא מאלפת, גם אם עגומה משהו, לאופן שבו מלחמה קורעת לא רק משפחות ועמים, אלא גם רעיונות וערכים.
קסיר מתאר בספר כיצד בקיץ 2006, שלושה ימים אחרי פרוץ מלחמת יולי (הידועה במחוזותינו בתור מלחמת לבנון השנייה), בשיאן של הפצצות חיל האוויר הישראלי על ביירות, החליט לנסוע אל תחנת הכוח ג’ייה, הנמצאת מדרום לבירה הלבנונית. לילה קודם לכן, נהרסה תחנת הכוח כליל בעקבות התקפת מטוסי צה”ל, ואלפי טונות נפט שהיו במאגריה זרמו לים.
“משהגעתי למקום, מיהרתי לרדת לחוף הים”, כותב קסיר בספרו. “רצועה כהה של נפט סמיך נמתחה לכל אורך החוף, והחול הזהוב נצבע בשחור. למרבה הזוועה, עונת בקיעת צבי הים היתה בעיצומה, והמוני צבים זעירים שזה עתה בקעו בקינים בחוף, גססו לאיטם לאחר שנלכדו ברצועת הנפט הצמיגי שמנעה מהם להגיע למים. בהמשך החוף, לא הרחק מהמקום בו עמדתי, ראיתי אדם שנראה רוקד על קו המים. כאשר התקרבתי ראיתי כי למעשה מדובר בנער אשר הרים מהחול צבים קטנים ספוגי נפט, והשליך אותם בכל כוחו למים העמוקים והנקיים יותר. כך עשה שוב ושוב, בניסיון נואש להציל את הצבים האומללים. ניגשתי לנער ושאלתי אותו למעשיו. “אני מציל את הצבים”, ענה. “זה לא נראה לך בזבוז זמן? יש אלפי צבים על החוף, ובחיים לא תספיק להציל את כולם. מה זה בכלל משנה?”. ללא היסוס, הרים הנער צב זעיר נוסף. “בשביל הצב הזה”, אמר והשליך אותו לים, “זה משנה”.
שמו של הנער היה נעים שלהוב. דודו עבד כמהנדס בתחנת הכוח ג’ייה, וביום שבו פרצה המלחמה, נשלח אליו נעים על ידי משפחתו מדרום לבנון, בתקווה כי יהיה בטוח יותר עמו. בזמן הפצצת התחנה הוא היה עם דודו על החוף, וכך ניצלו חייהם. לצבי הים, לעומת זאת, לא שיחק המזל. הוא סיפר כיצד בילדותו, בזמן מלחמת המפרץ, הזדעזע מצילומי הקורמורנים המלקקים נפט מנוצותיהם, ונשבע כי כאשר יגדל, ילמד וטרינריה ויציל בעלי חיים. ועכשיו צבי הים, אותם יצורים מופלאים המשוטטים בעצלתיים על פני האדמה זה מאות מיליוני שנים, גוססים מולו על לא עוול בכפם. דמעה נצנצה בזווית עינו. נפרדנו בחיבוק. כעבור שבועיים, כל בני משפחתו של נעים נהרגו בהפצצה שזכתה לימים לכינוי “טבח כפר כנא”.
חלפה שנה, ובקיץ 2007 התבקשתי על ידי העורך שלי בעיתון “א-נאזר”, לראיין את נעים שלהוב למוסף יום השנה של טבח כפר כנא. לאחר שנקטלה משפחתו, גברו אצל נעים הרגשות הפטריוטים, והוא החליט להתגייס לצבא. בראיון עמו, זמן קצר לפני שחזר לפנימיה הצבאית, לא יכולתי שלא לשאול אותו האם, במבט לאחור, עדיין האמין בחשיבות הצלת הצבים בחוף הים, בעוד אפיקי מולדתו מלאו נהרות דם וימיהם של בני משפחתו היו ספורים. נעים שתק זמן מה, ואחר כך קם וניגש לחלון המשקיף לכיוון הים. מדי החאקי של הפנימיה הלמו אותו. הוא נראה בהם יותר גבר מאשר נער. לבסוף, חזר והתיישב, וסיפר לי את הדברים הבאים:
“ביום הטבח בכפר כנא, פונו תחילה כל הילדים שנפצעו לבית החולים בעיר צור. באותו זמן היה בבית החולים רק רופא מנתח אחד. הילד הראשון שהובא לבית החולים היה פצוע אנוש, והרופא הכניס אותו מיד לחדר הניתוח, והצליח להציל את חייו. אבל לפני שהרופא הספיק לנוח, שוב קראו לו לנתח עוד ילדה פצועה. הוא נאבק על חייה, והציל גם אותה. לא עברו חמש דקות ועוד ילד פצוע מכפר כנא הובא לחדר הניתוח – ושוב הוא טיפל והציל. כך נמשך הדבר שעות, עד לרגע בו הרופא יצא מחדר הניתוח, פשט את החלוק הלבן, לקח בידו נשק וקסדה, ויצא משערי בית החולים. השומר בשער נזעק ושאל: “לאן אתה הולך? למה אתה לא מנתח את הילד הפצוע שהגיע הרגע?” ענה הרופא, תוך שהוא דורך את נשקו: “אני הולך לטפל במי שפוצע את הילדים”.
“נגמרו הימים שבהם הצלתי צבי ים”, אמר נעים בזמן שנפרדנו. “הפסקתי להאמין בצדקה. אני מחפש צדק”.