רעיונות שהנאצים לא המציאו

גזע אדונים

ברומן בריחתו של א.ה. לסן קריסטובל מתאר הסופר היהודי-אמריקאי ג’ורג’ סטיינר כיצד אדולף היטלר נמלט לדרום אמריקה בתום מלחמת העולם השנייה, ורק כעבור שלושים שנה נתפס על ידי צוות ציידי נאצים ישראלי במעמקי יערות הגשם. בהיעדר אפשרות לצאת מן היער מחליטים הישראלים להעמיד את היטלר לדין שם. להגנתו טוען הפיהרר לשעבר כי למד את הגזענות שלו, ואת רעיון ‘גזע האדונים’, מהרעיון היהודי של ‘עם סגולה’. “הגזענות שלי היתה פרודיה על הגזענות שלכם”, אמר לשוביו היהודים, “חיקוי עלוב”.

בספרו של סטיינר, היטלר גם טוען להגנתו כי למעשה היה רק כלי שרת בידי אלוהי היהודים, מפני שמלחמתו ביהודים היא שאיפשרה את הגשמת חלום השיבה לישראל. אני המשיח המובטח, אומר היטלר, כי “הרייך הוליד את מדינת ישראל”.

סלקציה ורצח עם

באלוהים על דוכן הנאשמים, סרטו של אנדי דה אמוני המבוסס על אירוע שתיאר ניצול השואה אלי ויזל בספרו המשפט של אלוהים, אסירים יהודים במחנה הריכוז אושוויץ מחליטים להעמיד לדין את אלוהים על כך שנטש את העם היהודי.

במהלך המשפט, אחד האסירים טוען כי ההשמדה השיטתית של היהודים על ידי הנאצים אינה שונה מזו שביצעו היהודים בהוראת אלוהים בעמים כמו המואבים והעמלקים. “היום היתה סלקציה, כן?”, הוא אומר. “כשדוד המלך הביס את המואבים מה הוא עשה? הוא הכריח אותם לשכב על הארץ בשורות, והוא בחר שאחד ינצל ושניים ימותו. אנחנו נהיינו מואבים”.

במשפט, טוען האסיר כי לא רק בסלקציה הקדימו היהודים את הנאצים, אלא גם בהשמדת עם. “כשאנשי שאול המלך נלחמו בעמלקים, זה מה שציווה עליהם אלוהים”, ציטט האסיר מתוך ספר שמואל: “לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לו וְלא תַחְמל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעלֵל וְעַד יונֵק מִשּׁור וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמור”.

“עכשיו אנחנו לומדים איך זה היה עבור העמלקים”, סיכם האסיר. “כמונו הם עמדו בפני השמדה מידי אלוהים. הם מתו למען תוכניותיו”.

תאי גזים

דונאטיאן מארי ז’וזף דה וימר הויקונט דה רושאמבו, בנו של המצביא הצרפתי הרוזן דה רושאמבו, היה ככל הנראה הראשון שעשה שימוש בתאי גזים להרג בני אדם, 138 שנים לפני שעשו זאת הנאצים.

במהלך ניסיונותיו לדכא את התקוממות העבדים בהאיטי, דה רושאמבו הבן הרג שבויים ועריקים באמצעות גז גופרית דו-חמצנית, כאשר כלא אותם בתאי מטען של ספינות ואז הבעיר גפרית בתאים.

תאי גזים ששימשו להוצאה להורג של פושעים בארה”ב הקדימו אף הם, בקרוב לשני עשורים, את תאי הגזים של מחנה ההשמדה אושוויץ.

הסתה לצורכי מלחמה

הפסיכולוג היהודי-אמריקאי גוסטב גילברט מביא בספרו יומן נירנברג קטע מתוך שיחה בינו לבין המנהיג הנאצי הרמן גרינג, בזמן משפטי נירנברג, שנסובה סביב השאלה כיצד הצליחו הנאצים לשכנע את העם הגרמני לשתף פעולה עם מדיניות אבסורדית והרסנית של מלחמה ותוקפנות?

תיעוש ויעילות

הידידות האמיצה בין תעשיין הרכב האמריקאי הנודע הנרי פורד לבין היטלר, היא עובדה היסטורית ידועה. פורד, האמריקאי היחיד שמוזכר בשמו בספר מיין קמפ, תרם סכומים נכבדים למפלגה הנאצית, ותירגם והפיץ ספרים אנטישמים, בהם גם הפרוטוקולים של זקני ציון. היטלר מצדו, תלה תמונה בגודל טבעי של פורד במשרדו במטה במפלגה הנאצית במינכן והעניק לו את עיטור הכבוד הגבוה ביותר בגרמניה. עם זאת, פחות ידועה היא העובדה כי הידידות האמיצה בין שני האישים, שאבה את כוחה ממקור השראה משותף שחלקו השניים – מודל תעשיית הבשר של שיקגו.

באוטוביוגרפיה שלו, כתב פורד כי מקור ההשראה לרעיון לייצר מכוניות בשיטת הסרט הנע – שהפכה את ייצור הרכב ליעיל, מהיר וזול יותר, ואת פורד לאגדה עוד בחייו – היה ביקור שערך בצעירותו בבתי המטבחיים בשיקגו. שיקגו של סוף המאה ה-19 היתה המרכז הראשון והגדול בעולם של “ייצור” תעשייתי של בשר בקר, צאן וחזירים. בפאתי העיר שכן מתחם ענק של מכלאות, בתי מטבחיים ומפעלי עיבוד, אשר בו התבצע תהליך מכני רב שלבי יעיל מאין כמותו – שכלל מסועים שהובילו את בעלי החיים תלויים הפוכים משרשראות ברזל, אל שחיטתם, ומשם לסירי ענק של מים רותחים.

בחלוף פחות מארבעים שנים מאז שפורד החל לייצר מכוניות על בסיס מודל תעשיית הבשר של שיקגו, הועתק ויושם מודל זה ביעילות מצמררת גם במחנות ההשמדה הנאצים.

קעקוע מספרים

ההיסטוריון וחוקר השואה האמריקאי צ’ארלס פטרסון, תיאר בספרו כל יום הוא טרבלינקה את קווי הדמיון בין מודל מיכון ההרג של תעשיית הבשר לבין הפתרון הסופי של היהודים. הובלה בצפיפות ברכבות ללא התחשבות בקשרי משפחה אלא רק על פי “שווי” הפרט, מינו וגילו; היעדר מזון ומים; הריגת החלשים, החולים והפצועים; שימוש בגידופים והצלפות שוט כדי להבטיח משמעת; קעקוע מספרים על העור; ערימת גופות באמצעות בולדוזרים; ניצול “יעיל” של כל חלקי הגוף – כולם היוו עדות לכך, שתשתית מיכון ההרג בשואה לא השתנתה, אלא רק זהות הקורבנות. הנאצים “בסך הכל” הרחיבו את שיטות פס הייצור המתועש, שיושמו על בעלי חיים, כך שיושמו גם על יהודים.

שימוש בכינויים של חיות

פטרסון גם מצביע בספרו על דפוס חוזר בהיסטוריה האנושית לפיו לקראת ביצוע רצח עם או טבח המונים, נוטים מבצעיו לכנות את קורבנותיהם בשמות של בעלי חיים. “ראשית, בני אדם מנצלים ושוחטים בעלי חיים; אחר כך הם מתייחסים לבני אדם אחרים כאל בעלי חיים ונוהגים בהם באותו אופן”, הסביר פטרסון.

כך למשל, הקולוניאליסטים האירופים ראו בתושבי אפריקה ואמריקה “חיות פרא”, והטורקים העותמנים כינו את הארמנים “בקר”. ברייך השלישי, הכינוי הנפוץ ביותר ליהודים היה “חזירים”, ובקולנוע הנאצי הם הוצגו כעכברושים. תופעה זו נמשכה גם אחרי השואה. ברואנדה הגדירו בני שבט ההוטו את בני שבט הטוטסי כ”חרקים”; ובמלחמת המפרץ תיארו טייסים אמריקאים את ההרג של חיילים עיראקים נסוגים כ”ציד תרנגולות”.