היום בבוקר, כשרכבתי על האופניים בדרך לעבודה, ראיתי את הצדק נעשה. ואני לא מתכוון לצדק שעליו מדברים בכנסת או בבית משפט, אלא לצדק אחר. נסתר. זה שמאחורי הבטון, הזיהום והפלסטיק. זה שאנשים הממהרים בדרכם לעבודה או לסידורים לעולם לא יראו. את הצדק הזה ראיתי הבוקר.
זה היה במקום שבו ראיתי לפני שבוע שני נערים עם מוט מפרקים חתיכת אספלט טרי שכיסתה את מה שהיה פעם גדם עץ. “האדמה רוצה לנשום”, הם כתבו בצבע על המדרכה.
והבוקר, כשעברתי שם עם האופניים, ראיתי גבעול עשב קטן מבצבץ מבעד לסדק באספלט. גבעול אמיץ זה, יחיד ומיוחד, נפלא לאין ערוך מכל מגדלי הזכוכית וגושי הבטון שחונקים את שאריות הדמיון האחרונות שנותרו בי.