אם צריך היה להצביע על מרכיב אחד בחיי האדם שבו התחולל השינוי הגדול ביותר מאז ימי קדם ועד ימינו – הרי שהוא תפיסת הזמן. הסינים והיוונים העתיקים, כמו גם חקלאים ערבים או פועלים מקסיקנים בני זמננו, ראו בתהליכים מחזוריים של הטבע כמו חילופי העונות ויום ולילה, ייצוגים של זמן. יומו של הנווד והחקלאי התחיל עם הנץ החמה והסתיים עם שקיעתה, והשנה שלו נתפסה במונחים של זריעה ושל בציר, של שלכת ופריחה. עבודת החקלאי השתלבה בסביבתו הטבעית, ובעל מלאכה הקדיש לעבודתו את כל הזמן שנדרש כדי להביא את המוצר לכדי שלמות.
בעת העתיקה, זמן נתפס כחלק מתהליך שינוי טבעי, ובני אדם לא ראו צורך למדוד אותו בצורה מדויקת. זו הסיבה לכך שתרבויות שמבחינות אחרות היו הרבה יותר מפותחות, הסתפקו בשיטות פרימיטיביות ביותר למדידת זמן כמו שעוני חול, שעוני שמש ונרות בעלי זמן בעירה קבוע מראש. כל הכלים הללו לקו בחוסר דיוק, ולעיתים תכופות לא היו אמינים בשל מזג האוויר או עצלותו של האדם שהיה אמור להפוך את שעון החול או להדליק נר חדש. העיסוק בזמן, במונחים של דיוק מתמטי, מעולם לא היה אלא נחלתו של מיעוט זניח מבני האדם בעולם העתיק או בימי הביניים.
לעומתם, האדם המערבי, המודרני, חי בעולם שמתנהל לפי סמליו המתמטיים והמכנים של זמן השעון. השעון מכתיב לו את מהלכיו ומגביל את פעולותיו. השעון הופך את הזמן מתהליך טבעי לסחורה שניתנת לכימות, כמו פיצוחים או מניות. ללא כלים מדויקים למדידת זמן, לא יכול היה הקפיטליזם המתועש להתפתח – ולכן מייצג השעון, יותר מכל מכשיר או כלי אחר, את העריצות המכנית של החיים בעידן המודרני. על כן חשוב להתעמק בתהליך ההיסטורי שבמסגרתו השפיע השעון על התפתחות החברה והתרבות המודרנית.
ההיסטוריה רצופה במקרים שבהם תרבות או חברה פיתחה את הכלי אשר הביא בהמשך לחורבנה. תרבות סין העתיקה, למשל, הביאה לעולם את אבק השריפה, אשר פותח אחר כך במערב לצרכים צבאיים, והוביל בסופו של דבר לתבוסתה של סין מול כוח אש עדיף בשדה הקרב המודרני. כך גם ההמצאה הבולטת ביותר של אנשי המלאכה בערי אירופה של ימי הביניים – השעון המכני. המצאה זו הביאה למהפכה בתפיסת הזמן, ובכך תרמה באופן משמעותי להתרחבות הקפיטליזם ולחיסולה של תרבות ימי הביניים.
לפי מסורת אחת הופיע השעון לראשונה במאה האחת-עשרה, כמכשיר שהבטיח צלצולים במרווחי זמן קבועים בפעמוני מנזרים, אשר אורח החיים שהושלט בהם היה הדבר הקרוב ביותר בימי הביניים למפעל של ימינו. עדות מאומתת ראשונה להופעתו של שעון מגיעה רק במאה השלוש-עשרה, ורק במאה הארבע-עשרה הפכו שעונים על מבני ציבור בערי גרמניה לתופעה שכיחה.
שעונים ראשונים אלה, שהופעלו באמצעות משקולות, לא היו מדויקים במיוחד. למעשה, שעונים אמינים הופיעו רק במאה השש-עשרה, וגם הדיוק שלהם היה עניין יחסי משום שהיה להם רק מחוג של שעות. הרעיון למדוד זמן בדקות ושניות העסיק מתמטיקאים כבר במאה הארבע-עשרה, אולם רק בעקבות המצאת המטוטלת ב-1657 הושגה רמת הדיוק הנדרשת כדי להוסיף לשעונים מחוגי דקות. ייצור שעונים אלה החל בפועל רק במאה השמונה-עשרה.
השעון הוא המכשיר החשוב ביותר של עידן המכונה, הן מבחינת השפעתו הטכנית והן בהשלכותיו על דפוסי התנהגות אנושיים. ברמה הטכנית, השעון היה המכשיר האוטומטי הראשון שמילא תפקיד מרכזי בחיי האדם. לפני המצאתו, הפעלתם של מרבית המכשירים היתה תלויה במקורות כוח חיצוניים, כמו רוח, מים או כוח שרירי אדם ובעלי חיים אחרים. היוונים אמנם המציאו מספר מכשירים אוטומטיים פשוטים, אבל השעון היה המכונה האוטומטית הראשונה שהיתה לה חשיבות חברתית. תעשיית השעונים היתה למקום שבו אנשים למדו את היסודות של בניית מכונות ורכשו את הכישורים הטכניים שנדרשו לייצור המכשור המורכב של המהפכה התעשייתית.
מבחינה החברתית, היתה לשעון השפעה רבה יותר מכל מכונה אחרת, משום שהוא היה האמצעי היעיל ביותר לפיקוח על מערכת התיעוש, ולהשלטתה. השעון הפך את הזמן – אותו ממד חמקמק שאף פילוסופיה טרם הצליחה לרדת לסוף טבעו – למשהו מוחשי הנמדד בסיבובי מחוג. זמן כתופעה מתמשכת הלך ונעלם, ובני אדם החלו לדבר ולחשוב על זמן במונחים של “אורך”, בדיוק כפי שדיברו על אורך של חבל. והזמן, שהחל להימדד רק באמצעות סימנים מתמטים, נתפס יותר ויותר כמטבע עובר לסוחר.
הקפיטליסטים החדשים, יותר מכולם, הבינו את האפשרויות הגלומות בזמן. עבורם, סימל הזמן את עבודת הפועלים שהעסיקו, ולכן הם ראו בו את חומר הגלם החשוב ביותר של התעשייה. “זמן הוא כסף” היתה לאחת הסיסמאות המרכזיות של האידיאולוגיה הקפיטליסטית, ואחראי המשמרת היה לאחד התפקידים הבולטים בשלל תפקידי ניהול ופקידות חדשים שהוליד הסדר הקפיטליסטי.
היו מפעלים שבהם מעסיקים היו מערימים על העובדים ומזיזים לאחור את מחוגי שעון המפעל כדי לדחות את השמעת צפירת סוף המשמרת. שיטה זו לגזול מהעובדים עוד קצת מהסחורה היקרה החדשה נעלמה בהדרגה, אולם תחת השפעת השעון לבשו חייהם של אנשים רבים אופי של שגרה קבועה. בני אדם הפכו ליותר ויותר דומים לשעונים, ואימצו סדר יום קבוע שאין דבר בינו לבין מקצב החיים הטבעי. הם מימשו בפועל את המימרה “עובד כמו שעון”.
הדת ועקרונות המוסר של המאה ה-19 תרמו אף הם לתהליך כאשר קבעו כי “בזבוז זמן” הוא חטא. ייצור המוני של שעונים התחיל בשנות ה-50 של המאה ה-19, ואחריו כבר הוכתרה הדייקנות – בין אם בכנסיה או בבית הספר, במשרד או במפעל – כמעלה שאין שנייה לה. רק בחיי הכפר, שבהם עדיין ניכרה השפעתם של מחזורי החיים הטבעיים של בעלי החיים והצמחים, עוד הצליח חלק מהאוכלוסיה לא להיכנע לתקתוק הקטלני של החד-גוניות.
מתוך התלות הנקלית בזמן המכני שפשטה בכל רובדי החברה במאה ה-19 צמחו הדפוסים הדכאנים שמאפיינים את העבודה בת זמננו. אדם שאינו נכנע לסדר זה צפוי לגינוי חברתי ולחורבן כלכלי. מי שמאחר לעבודה סופו שיפוטר. אכילה בחופזה, עמידה בפקקי תנועה לפני ואחרי העבודה, והלחץ לעמוד בלוח הזמנים – כולם תורמים להפרעות בעיכול ובמערכת העצבים, להרס הבריאות ולקיצור החיים.
השגרה שכולה מונעת משיקולים כספיים אינה מביאה ליעילות רבה יותר לאורך זמן. איכות המוצר בדרך כלל נפגעת מכך שהמעסיק, הרואה בזמן סחורה יקרה, דורש מהעובד לעבוד במהירות שמחייבת את העובד לבצע קיצורי דרך. הכמות ולא האיכות הופכת לשיקול המרכזי, וההנאה שבעבודה נשללת מן העובד. כעבור זמן, הדבר היחיד שמעסיק את העובד הוא השאלה מתי כבר יוכל לברוח אל הפנאי החד גוני והמועט שמאפשרת לו החברה המתועשת. “לשרוף את הזמן” על ידי דחיסת כמה שיותר הנאה מכנית ומתוכננת מראש בצורה של קולנוע, טלוויזיה או עיתונים, בכפוף למגבלות המשכורת והעייפות. אדם ללא כסף יכול להשתחרר מעריצות השעון רק אם הוא מוכן ליטול על עצמו את הסיכונים הכרוכים בלחיות לפי אמונתו או תבונתו.
הבעיה של השעון דומה לזו של המכונה. זמן מכני הוא כלי חשוב לתיאום הפעילות בחברה המודרנית, כשם שהמכונה היא כלי חשוב למזעור הצורך בעבודה לא חיונית בחברה. שניהם חשובים בשל תרומתם להתנהלות החלקה של החברה, ויש לעשות בהם שימוש כל עוד הדבר תורם לייעול שיתוף הפעולה בין בני אדם ולחיסול תופעות כמו עבודה חד גונית ובלבול. אולם אין להשלים עם המצב הנוכחי בו שני כלים אלה מכתיבים את אורח חיינו.
כיום מכתיבים מחוגי השעון את קצב חייו של האדם, אשר השתעבד לתפיסת הזמן שהוא עצמו המציא. הגולם קם על יוצרו, וכעת יוצרו אחוז פחד. בחברה שפויה וחופשית, שליטה כה שרירותית של השעון או כל מכונה אחרת, בפעולותיו של האדם, כלל לא היתה באה בחשבון. הכפפת האדם לשליטת המצאה של האדם מגוחכת אף יותר מהכפפת האדם לשליטתו של אדם אחר. זמן מכני צריך לחזור לתפקידו האמיתי ככלי תזכורת ותיאום, כדי שבני אדם ישובו לאמץ תפיסת עולם מאוזנת שאינה נגועה בחוקי הזמן או בעריצות השעון. חירות מלאה משמעה חירות מעריצותם של מושגים מופשטים ולא רק מדיכוי מעשה ידי אדם.