“בבית הספר הזה,” אמרה המנהלת, “קמים כשמישהו חשוב נכנס”…
“אני לא חשוב?” שאלתי. “אתה חשוב,” אמרה המנהלת, אבל ראיתי שהיא סתם אומרת את זה. “אז למה לי לא אומרים שלום בעמידה?” שאלתי.
“ברק,” אמרה המנהלת, “אתה כבר לא בגן. אתה ילד גדול, וילד גדול צריך להבין מה שמבקשים ממנו לעשות בלי לשאול יותר מדי שאלות ובלי להתעקש יותר מדי התעקשויות. ועכשיו, כדי שנהיה חברים, קום בבקשה ואמור לי ‘שלום המנהלת’ כמו כל ילדי הכיתה”.
(מתוך הספר ‘אני ברק’ מאת עוזי בן כנען)
“כל אחד זקוק לקיומה של סמכות, לפחות בתקופת הילדות וההתבגרות, כדי לפתח נוגדנים לתחושה שהכל אפשרי והכל מותר”, כותב הסופר גדי טאוב בקובץ ‘קו השסע: החברה הישראלית בין קריעה ואיחוי’. במאמרו מצר טאוב על התרופפות המשמעת במערכת החינוך הישראלית, שגרמה, לטענתו, לכך שרבים מבוגריה הנמצאים כיום בשנות השלושים של חייהם מבקשים לסגת אל עולם ילדותי ומנותק נוכח המציאות המבולבלת והשבורה של עולם המבוגרים. המטענים הפנימיים שהיו להם כילדים היו “דלים מדי לשאת את הנטל המוסרי”, כותב טאוב, ובהיעדר סמכות שתקבע להם גבולות נקלעו רבים מהם ל”סחרחורת החירות”, כפי שכינה זאת הסוציולוג הצרפתי רמון ארון. כמיהתם להישאר ילדים, היא כמיהה לעולם פשוט וזך, אשר שומר על נקיונו דווקא מפני שהוא מסרב לבוא במגע עם המציאות, טוען טאוב.
“תחושת הגבול דרושה לנו נגד הפחד. קיומו של הגבול יוצר סדר בעולם, הופך אותו לפחות פרוע ומסוכן”, גורס טאוב. אלא שכאן טמונה הבעיה המרכזית בטיעונו. העולם נותר פרוע ומסוכן גם כאשר הפחד מפניו מודחק ממוחותיהם של הילדים באמצעות הגבולות שמשרטטת מערכת החינוך. לא רק משום שמערכת החינוך עצמה נסחפה זה מכבר במסחור מטמטם חושים, שהופך כל אידיאולוגיה לשורה בפרסומת וכל מהפכה למוצר, אלא מפני שהכאוס האלים של החיים בישראל פורץ ללא קושי את הגבולות השבריריים החוצצים בין עולמם של הילדים לבין זה שבחוץ.
‘קו השסע’, שמרבית המאמרים המופיעים בו פורסמו בכתב העת ‘פנים’ (בעריכת רוביק רוזנטל), מצייר תמונה של חברה הנתונה בתוהו ובוהו תרבותי. המשורר נתן זך מקונן על בליל הלעז שכבש את רחובות הארץ, מ’דיזנגוף סנטר’ ועד ה’קאונטרי קלאב’. הסופרת כליל זיסאפל מתארת כיצד נדרשה להרחיק עד לרחובות הקרים של לונדון כדי לגלות את זהותה הישראלית והיהודית, בעוד הסופר א.ב. יהושע מוקיע את החיבוק המפורסם בין אביב גפן “החצי אנרכיסט” לבין יצחק רבין, דקות לפני הירצחו. מגדיל לעשות ד”ר דן גבתון בתיאור זהותו רבת הניגודים של נהג המונית שמעון: “הוא מצביע ליכוד, אבל הוא בעד מדינה פלסטינית. הוא לא אוהב ערבים, אך הערכתו לשירות בצה”ל נמוכה. בתו הולכת לגן חרדי, אבל יש לו שתי טלוויזיות בבית. הוא אוכל רק הכשר בד”ץ, אבל מתנגד לחוקים דתיים”.
רצונו של טאוב להשיב על כנו את מבנה הסמכות הפטרנליסטי בחינוך, בעייתי במיוחד על רקע זה, משום שהוא משחק לידיהם של אלה שמבקשים לשמר מבנה זה גם בעולם המבוגרים. תפיסת כור ההיתוך, על הסוציאליזציה הכוחנית שלה והגדרותיה הנוקשות, משמשת במדינת ישראל להבניית ושימור ההגמוניה של האליטות הציוניות הוותיקות.
בדומה לסירוב של טאוב להכיר ביכולתם של ילדים ובני נוער “להגיע בעצמם למסקנות”, מיאנו ראשי הציונות הקלאסית להכיר בכישוריהם הפוליטיים של יהודי מדינות ערב וצפון אפריקה. “העלייה הגדולה ממרוקו תרמה בדרכה את מה שתרמו לפניה מקימי ראשון לציון, פתח תקוה ודגניה”, כותב כאן הסופר ואיש הקולנוע גבריאל בן שמחון. “אבל השיח הישראלי מונע הכרה בייסוריהם ובקורבנם ומציג אותם כ’עליית הצלה'”.
יותר מכך, נציגי השיח ההגמוני אינם מסתפקים בהדרתם של יוצאי מרוקו מתולדות הציונות אלא דורשים מהם גם לזנוח את שברי המסורת שעוד נותרו מתרבותם. העלייה לרגל של פוליטיקאים להילולה השנתית בנתיבות היא דוגמה מובהקת לאופן שבו אנשי האליטה אינם מרפים מנסיונות אלה, כותב בן שמחון. “הם מנסים לנהל דיאלוג עם קהל החולים, הזקנים, הנכים והמובטלים – מאמינים פשוטים שנואשו מתמיכת החברה ומוסדותיה, ולא נותר להם אלא קברו של הבבא-סאלי. אבל במקום להשאיר אותם עם האמונות והתקוות הם רודפים אחריהם עד כאן כדי למכור להם שוב אשליות”. בעיירת הפיתוח שכוחת האל, שנותרה אחרונה במרוץ הקפיטליסטי האכזרי, נחשף כור ההיתוך על הפטרנליזם עתיר הגבולות שלו, בתור מה שהוא: מיטת סדום מודרנית.
תוצר לוואי בלתי נמנע של כור ההיתוך הישראלי היו השסעים שנפערו בין אלה המצדדים בשימור הסדר הקיים – דהיינו, ההגמוניה של ערכי הציונות הוותיקה – לבין אלו שמבקשים לשנותו. קווי השסע הרבים שקיימים בחברה הישראלית אמנם אינם תמיד חופפים, אך רובם ככולם מפרידים בין נציגי קבוצות אשר הודרו ממוקדי הכוח של החברה לבין קבוצה קטנה החולשת עליהם. הקולקטיב הלאומי האחיד, שביקשו ליצור חברי קבוצה זו, שמרבית חבריה עונים להגדרה של גבר-יהודי-אשכנזי-חילוני-בריא-בגופו-בן-המעמד-הבינוני-גבוה, הביא באופן פרדוקסלי דווקא לפירוד בין הקהילות המרכיבות את החברה הישראלית ולעוינות הדדית ביניהן, טוען הפילוסוף יוסי יונה, ממייצגיו של הזרם האידיאולוגי החדש – “הרב תרבותיות”.
חסידיו של זרם זה מבקשים לטפח את הגיוון החברה, וקוראים תיגר על הגישה המצדדת ביציקת חברה אחידה מבחינה תרבותית. “קבוצות מיעוט חשופות יותר לתרבות הרוב מאשר להפך, ולכן הרוב חייב במאמץ גדול יותר להבין באמת את עמדותיהן של קבוצות מיעוט, בעיקר כאשר הן נוגדות את דעת הרוב”, כותב חוקר התקשורת יונתן כהן. אולם החברה הישראלית הנצורה, המבקשת להשתיק קולות “אחרים” – בין אם מדובר בקול המזרחי, הערבי או הנשי – אילצה קבוצות שנדחקו לשולי האתוס הציוני, להקים מסגרות אלטרנטיביות כדי להשמיע את קולן.
מאמרו של כהן, ‘עיתונות לחצי עם’, מציג כדוגמה למסגרות אלה את תופעת עלוני בתי הכנסת, שהחלה בשנות ה-80. מדי שבוע מופצים בבתי כנסת ברחבי הארץ בין חצי מיליון ל-1.5 מיליון עלונים של מגוון זרמים דתיים, החשים ניכור ממערכות התקשורת המרכזיות בישראל. בנוסף, החלה צוברת תאוצה תופעה מקבילה, אם כי מצומצמת יותר, של “פנזינים” ואתרי אינטרנט מחתרתיים של קבוצות אקולוגיות וחברתיות, שחשות כי אמצעי התקשורת המסחריים נעדרים ביקורת על מסגרות מחשבתיות דומיננטיות כמו המדע, המיליטריזם והקפיטליזם. כוחן של מסגרות חדשות אלה נעוץ לא רק ביכולתן לתת פתחון פה לאלה שקולם לא נשמע, אלא גם בהיותן יחידות עצמאיות ומופרדות מבחירה – בניגוד לגבולות המאולצים שמבקש טאוב למתוח במערכת החינוך.
הריכוזיות האופיינית לעידן המודרני מונעת את התפתחותן של תפיסות עולם חלופיות, בעוד ש”ההפרדה לישויות חברתיות-פוליטיות קטנות יותר מיטיבה עם הדמוקרטיה”, כותב חוקר מדעי המדינה מולי פלג. חמישים שנות כור היתוך הותירו משקעים מבעבעים, שהסימנים להתפרצותם אל פני השטח כבר ניכרים בחברה הישראלית. “הפרדת כוחות היא הכרח להצלת חיים”, מזהיר פלג. “חובה עלינו לחצוץ בין חומרי הבעירה בטרם תעלה שלהבת גדולה על החזון הציוני”.
