“מעולם לא ציפיתי שאמצא את עצמי נותן עצות לאנשים שסיימו לימודי השכלה גבוהה במוסד אקדמי. אני עצמי, מעולם לא למדתי במוסד כזה. אפילו לא ניסיתי להתקבל. פשוט נמלטתי מבית הספר ברגע שיכולתי, מאחר שלא יכולתי לסבול את הרעיון של ארבע שנים נוספות של לימודים בכפייה שיפרידו ביני לבין האפשרות להפוך לסופר שרציתי להיות. יצאתי לעולם וכתבתי, וככל שכתבתי יותר שיפרתי את יכולת הכתיבה שלי. ונדמה היה כי לאיש לא אכפת שאני ממציא את הכל. הם פשוט קראו את מה שכתבתי, ושילמו לי על זה. ולפעמים הם לא שילמו לי…
אז חשבתי לשתף אתכם בכל הדברים שהלוואי שהייתי יודע בתחילת דרכי…
אם בתחילת דרכך כאמן אין לך מושג מה אתה עושה, זה מצוין. אנשים שמכירים את הכללים, יודעים להבדיל בין מה שאפשרי ומה שבלתי אפשרי. ואם אתה לא יודע שדבר מה הוא בלתי אפשרי, קל יותר לעשות אותו. ומכיוון שאיש לא עשה אותו מעולם, גם עדיין לא הספיקו להמציא כללים שיאסרו לעשות אותו.
אם יש לך מושג מה אתה רוצה ליצור או מה הייעוד שלך, אז פשוט תממש אותו… השיטה שעזרה לי לעשות זאת היתה לדמיין שהמטרה שלי – להיות סופר טוב שמתפרנס מכתיבתו – היא הר מרוחק. וידעתי שאני אוכל להסתדר כל עוד אתמיד ואלך לכיוון ההר. ובכל פעם שבאמת לא ידעתי מה הדבר הנכון לעשות, שאלתי את עצמי האם הדבר יקרב אותי להר, או ירחיק אותי ממנו… למדתי לכתוב על ידי כתיבה. נטיתי להתמיד בדברים שעשיתי כל עוד הם הרגישו כמו הרפתקה, ולהפסיק כשהם הרגישו כמו עבודה. ולכן החיים לא הרגישו כמו עבודה.
צריך לדעת להתמודד עם כישלונות. אני למשל גיליתי, שאם כותבים משהו רק בשביל כסף, ובסוף לא מקבלים את התשלום עבורו, אז נשארים בידיים ריקות. מצד שאני, אם יצרתי משהו שאני גאה בו, ולא קיבלתי תמורתו את הכסף שהייתי אמור לקבל, עדיין נשארה לי היצירה.
רצוי לעשות שגיאות, וללמוד מהן. אבל הכי חשוב: לעשות אמנות טובה. לא משנה מה. עשה אמנות טובה. בעלך עזב אותך לטובת פוליטיקאי – עשה אמנות טובה. רגלך נמחצה ואז נאכלה על ידי נחש ענק – עשה אמנות טובה!
עשו את הדברים שרק אתם מסוגלים לעשות – עשו את האמנות שלכם. הדחף הראשוני הוא להעתיק. וזה לא דבר רע. רובנו מוצאים את קולם רק לאחר שנשמענו כמו אנשים רבים אחרים. אבל הדבר המיוחד שרק לך יש הוא אתה עצמך! הקול שלך. הסיפור שלך. החזון שלך. אז כתוב, צייר, בנה, שחק, רקוד וחייה את החיים כפי שרק אתה יכול.
והנה עצה לכל מי שיוצא אל עולם עובדי הפרילנס. בראיון העבודה הראשון שלי, בעידן הטרום אינטרנטי, העורך שאל אותי באיזה עיתונים כתבתי קודם לכן. אז שיקרתי לו. מניתי שורה של כתבי עת שנראה היה סביר שהייתי כותב בהם, אמרתי את הדברים בבטחון עצמי, והוא קיבל אותי לעבודה. בהמשך הדרך, מתוך עניין של כבוד, דאגתי לפרסם מאמרים בכל אותם כתבי עת שמניתי בראיון שבו התקבלתי בראשונה לעבודה. כך שבעצם לא שיקרתי. אני פשוט מאותגר כרונולוגית.
לקראת הנאום פה היום, ניסיתי לחשוב עם עצמי מה העצה הטובה ביותר שקיבלתי מעולם, והגעתי למסקנה שזו היתה עצה שאני עצמי לא אימצתי. קיבלתי אותה מסטיבן קינג, לפני 20 שנה, בשיא הצלחתו של הקומיקס “סאנדמן” שכתבתי באותה עת. וזו היתה העצה של סטיבן קינג: “אתה צריך ליהנות מזה”. אבל אני לא נהניתי. זאת היתה העצה הטובה ביותר שקיבלתי מימי, אבל התעלמתי ממנה. במקום זאת, כל הזמן הייתי מודאג לגבי הדדליין הבא, הפרויקט הבא, הסיפור הבא. לא עצרתי לרגע כדי להתבונן בעצמי ולומר “זה ממש כיף”. הלוואי שידעתי אז ליהנות יותר מהמסע המופלא.
אז צאו לדרך, ועשו שגיאות מעניינות. שגיאות מדהימות. שגיאות מרהיבות ונפלאות. הפרו את הכללים. היפכו את העולם למקום מעניין יותר. עשו אמנות טובה”.