“אלו הם מים”, סרט קצר של מתיו ואליסון פרידל המבוסס על חלקים מנאום שנשא הסופר האמריקאי המנוח דיוויד פוסטר וואלאס בטקס סיום הלימודים של בוגרי קולג’ קניון של מחזור 2005 – שלוש שנים לפני ששם קץ לחייו.
אסף גברון תירגם את הנאום המלא שהופיע בספר “ילדה עם שיער מוזר” שראה אור בהוצאת ספרית פועלים. הנה תרגומו לקטעים שנכללים בסרטון:
שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר יותר ששוחה לכיוון השני, מהנהן לעברם בראשו ואומר, “בוקר טוב, בחורים. איך המים?” ושני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות כמה זמן, ואז לבסוף אחד מהם מביט באחר ואומר, “מה לעזאזל זה מים?”.
התובנה של סיפור הדגים אומרת פשוט שהמציאויות הכי מובנות מאליהן, השרויות בכול והכי חשובות, יהיו לעתים קרובות אלה שהכי קשה לראות אותן ולדבר עליהן. כמשפט באנגלית, כמובן, זו סתם אמירה שטחית ונדושה – אבל העובדה היא שבשוחות היום-יום של הקיום הבוגר, לאמירות שטחיות ונדושות יכולה להיות חשיבות של חיים-או-מוות.
העובדה הפשוטה היא שבתור מסיימי קולג’ אין לכם עדיין שום מושג מהי המשמעות האמיתית של “יום אחרי יום”. בחיים הבוגרים האמריקאיים יש חלקים גדולים ושלמים שאף אחד לא מדבר עליהם בנאומי חלוקת תארים. חלק אחד כזה קשור לשעמום, לשגרה ולתסכול קטנוני. ההורים והאנשים המבוגרים יותר שיושבים כאן יבינו היטב על מה אני מדבר.
לשם הדוגמה, בואו נאמר שזהו יום ממוצע בחייכם הבוגרים, ואתם קמים בבוקר, הולכים למשרת הצווארון-הלבן המאתגרת שלכם, משרה לבוגרי קולג’, עובדים קשה במשך תשע או עשר שעות, ובסוף היום אתם עייפים, ואתם מתוחים, ואתם רוצים רק לחזור הביתה ולאכול ארוחת ערב טובה ואולי להירגע לשעה ואז להיכנס למיטה מוקדם, כי למחרת אתם צריכים לקום ולהתחיל הכול מחדש.
אבל אז אתם נזכרים שאין אוכל בבית – לא היה לכם זמן לעשות קניות השבוע בגלל העבודה המאתגרת שלכם – אז עכשיו אחרי העבודה אתם צריכים להיכנס למכונית ולנסוע לסופרמרקט. זה סוף יום העבודה, ויש פקקים, כך שלהגיע לחנות לוקח הרבה יותר זמן ממה שזה אמור לקחת, וכשאתם מגיעים לשם לבסוף, הסופרמרקט מלא אנשים, כי זו כמובן השעה שבה כל שאר האנשים שיש להם משרות מנסים גם הם לדחוס קצת קניות בסופר. אבל אתם לא יכולים להיכנס פשוט ולצאת במהירות. אתם חייבים לעבור לכל אורך המעברים הצפופים של החנות הענקית, המוארת מדי, כדי למצוא את הדברים שאתם רוצים, ואתם צריכים לתמרן את העגלה הזבלית שלכם בין כל שאר האנשים העייפים והממהרים עם העגלות, וכן הלאה וכן הלאה.
בסופו של דבר, אחרי כל זה, אתם מוצאים את כל אספקת הסופר שלכם, אלא שעכשיו מתברר שאין מספיק קופות פתוחות למרות שזה הלחץ של סוף היום, והתור בקופה ארוך להחריד. שזה טיפשי ומכעיס, אבל אתם לא יכולים להוציא את העצבים שלכם על האישה המוטרפת ליד הקופה, שעובדת שעות רבות מדי בעבודה שחוסר המשמעות והחד-גוניות היומיומית שבה עולים על דמיונו של כל אחד מאיתנו כאן בקולג’ היוקרתי.
בכל מקרה, אתם מגיעים סוף סוף לקדמת התור, ואתם משלמים על המזון שלכם, והקופאית אומרת לכם “שיהיה לכם יום נעים” בקול שהוא קולו המוחלט של המוות. ואז אתם צריכים לקחת את שקיות הפלסטיק הדקיקות והמגעילות עם מוצרי המזון בעגלה שלכם שיש לה גלגל אחד משוגע שמושך שמאלה באופן שמטריף את הדעת, ומסיעים אותה כל הדרך החוצה דרך מגרש החניה העמוס, הגבשושי, המלוכלך, ואז אתם צריכים לנהוג כל הדרך הביתה בתנועה של שעות העומס, שהיא איטית וכבדה, ומלאה רכבי שטח, וכן הלאה, וכן הלאה. כולם פה עשו את זה, כמובן – אבל זה עדיין לא היה ממש חלק משגרת חייכם, כבוגרים, יום אחרי שבוע אחרי חודש אחרי שנה. אבל זה יהיה, ולצד זה יהיו עוד חלקי שגרה קודרים, מרגיזים, שנראים חסרי משמעות.
אלא שזאת לא הנקודה. הנקודה היא שחרא קטנוני ומתסכל כמו זה הוא בדיוק המקום שבו נכנסת עבודת הבחירה. מפני שפקקי תנועה ומעברים צפופים ותורים ארוכים בקופה נותנים לי זמן לחשוב, ואם לא אקבל החלטה מודעת איך לחשוב ולמה להקדיש תשומת לב, אהיה עצבני ואומלל בכל פעם שאלך לקנות אוכל, כי ברירת המחדל המובנית שלי היא שמצבים כגון זה קשורים באמת רק אלי, לרעב שלי ולעייפות שלי ולשאיפה שלי רק להגיע הביתה, ולכן זה ייראה תמיד, בעיני כל העולם, שכל האחרים רק עומדים בדרכי, ומיהם לעזאזל כל האנשים האלה שעומדים בדרכי? ותראו כמה דוחים רובם ואיזה טיפשים ועדריים ומזוגגי מבט ולא אנושיים הם נראים פה בתור לקופה, או כמה זה מעצבן וחצוף שאנשים מדברים בקול רם בטלפונים הניידים שלהם באמצע התור, ותראו כמה הדבר הזה ממש לא הוגן.
אם אבחר לחשוב בדרך הזאת, אז בסדר, ככה רבים מאיתנו חושבים – אלא שחשיבה בדרך הזו נוטה להיות הדרך הקלה והאוטומטית כך שהיא לא בהכרח בחירה. חשיבה בדרך כזאת היא ברירת המחדל המובנית הטבעית שלי. זו הדרך האוטומטית והלא-מודעת לחוות את החלקים המשעממים, המתסכלים והצפופים של חיי הבוגרים, בזמן שאני פועל לפי האמונה האוטומטית והלא-מודעת שאני במרכז העולם ושהצרכים והרגשות המיידיים שלי הם אלה שצריכים לקבוע את סדרי העדיפויות של העולם.
העניין הוא שיש בבירור דרכים שונות לחשוב על המצבים האלה. בפקקים האלה, כל כלי הרכב האלה תקועים בדרכי ומבטלים את זמני: זה לא בלתי אפשרי שחלק מהאנשים האלה ברכבי שטח עברו תאונות דרכים מחרידות בעבר ועכשיו נהיגה היא חוויה כל-כך טראומתית בשבילם שהפסיכולוג שלהם הורה להם לקנות רק רכב שטח עצום וכבד כדי שיחושו בטוחים מספיק ויוכלו לנהוג. או שאני יכול לבחור להכריח את עצמי לקחת בחשבון את האפשרות שכל האחרים בתור לקופה בסופרמרקט מן הסתם משועממים ומתוסכלים בדיוק כמוני, ושלחלק מהאנשים האלה יש למעשה חיים הרבה יותר קשים, יותר משעממים או מכאיבים משלי באופן כללי.
שוב, בבקשה אל תחשבו שאני נותן לכם עצה מוסרית, או שאני אומר שאתם “אמורים” לחשוב בדרך הזאת, או שמישהו מצפה מכם שפשוט תעשו את זה אוטומטית, כי זה קשה, זה דורש כוח רצון ומאמץ נפשי, ואם אתם כמוני, יהיו ימים שלא תהיו מסוגלים לעשות זאת, או שפשוט לא תרצו לעשות זאת. אבל ברוב הימים, אם אתם מספיק מודעים בשביל לאפשר לעצמכם את הבחירה, אתם יכולים לבחור להסתכל אחרת על הגברת השמנה, מזוגגת המבט, המאופרת-מדי שכרגע צרחה על הילד שלה בתור לקופה – אולי היא לא כזאת בדרך כלל; אולי היא לא עצמה עין שלושה לילות רצופים כי החזיקה את ידו של בעלה, שגוסס מסרטן העצמות, או אולי האישה הזאת ממש היא פקידה בשכר נמוך במחלקת כלי רכב ממונעים שרק אתמול עזרה לבת הזוג שלך לפתור בעיית סחבת סיוטית על-ידי איזו פעולה קטנה של אדיבות בירוקרטית. כמובן, שום דבר מכל זה אינו סביר, אבל גם לא בלתי אפשרי – זה תלוי רק במה שאתם מוכנים לקחת בחשבון. אם אתם בטוחים באופן אוטומטי שאתם יודעים מהי המציאות ומי ומה באמת חשוב – אם אתם רוצים להתנהל על פי ברירת המחדל המובנית שלכם – אז אתם, כמוני, ככל הנראה לא תיקחו בחשבון את האפשרויות שהן לא חסרות טעם ומרגיזות. אבל אם באמת למדתם איך לחשוב, איך לשים לב, אז תדעו שיש לכם אפשרויות אחרות. תוכלו באמת לחוות מצב של גיהינום-מסוג-צרכני, צפוף, חם ואיטי, לא רק כבעל משמעות, אלא כקדוש, שבוער בעזרת אותו כוח שהאיר את הכוכבים – אהבה, אחווה והאחדות המסתורית של כל הדברים.
לא שהדברים המיסטיים האלה נכונים בהכרח: הדבר היחיד האמיתי באמת הוא שבכוחכם להחליט איך אתם עומדים לנסות ולראות את הדברים. זהו, לטענתי, החופש של חינוך אמיתי, החופש של לימוד הדרך איך להיות מאוזן: להחליט בעצמכם באופן מודע לְמה יש משמעות ולְמה אין. זו חירות אמיתית. זו המשמעות של ללמוד איך לחשוב. החלופה היא חוסר מודעות, ברירת המחדל המובנית, “מירוץ העכברים” – התחושה הקבועה, המכרסמת, שהיה לנו משהו אינסופי ושאיבדנו אותו.
אני יודע שהדברים האלה בטח לא נשמעים כיפיים ועליזים או מעוררי השראה להפליא כמו שהדברים בנאומי חלוקת תארים אמורים להישמע. אבל הדברים האלה, עד כמה שאני יכול לראות, הם האמת, מקולפת מהמון שטויות רטוריות.
כמובן שאתם יכולים לחשוב על זה מה שתרצו. אבל בבקשה אל תפטרו את זה בתור איזו הטפה באצבע נוזפת. דבר מכל זה לא עוסק במוסר, או בדת, או בדוֹגמה, או בשאלות גדולות וחגיגיות על החיים אחרי המוות. האמת ב-ה’ הידיעה עוסקת בחיים לפני המוות. היא עוסקת בערך האמיתי של חינוך אמיתי, שאין לו כמעט שום קשר לציונים או תארים והוא קשור כל כולו במודעות פשוטה – מודעות לדברים שהם כל-כך אמיתיים ומהותיים, כל-כך חבויים למבט רגיל לסביבותינו, שאנחנו צריכים להמשיך ולהזכיר לעצמנו שוב ושוב: “אלו הם מים”, “אלו הם מים”.