זה קרה לקראת שקיעת החמה, ביום חג הפסחא, שנת 1722. האדמירל ההולנדי יאקוב רוחבן היה לאדם הלבן הראשון והאחרון שראה אותם במו עיניו. ספינתו של רוחבן שטה באזורים שטרם סומנו במפות בחיפוש אחר היבשת האגדית “טרה אוסטרליס” שעליה כתב אריסטו, כאשר בקו האופק נראה אי. גווניה העזים של השקיעה לא הקלו על הצפייה מבעד למשקפת. “מכל הסכנות שאורבות לימאי”, חשב לעצמו בשעה שהצמיד את המשקפת לעיניו, “הגדולה מכולן היא להיתפס לתעתועים”.
רק שנה קודם לכן צוינו מאתיים שנים למותו של יורד הים הפורטוגלי הנודע פרדיננד מגלן. חודשים ספורים בטרם נאסף לאבותיו, יורד ים דגול זה נפל קורבן לתעתועים. בנובמבר 1520, אחרי שספינותיו של מגלן הטלטלו במימיהם הסוערים של המיצרים שלימים כונו על שמו, יצאו הספינות לים הפתוח שממערב ליבשת דרום אמריקה. כאות הוקרה על גורלו ששפר עליו, החליט מגלן לכנות את הים רחב הידיים שאליו יצאו מהמיצרים הרוגשים בשם “האוקיינוס השקט”. כך קרה שהסוער וההפכפך שבימי העולם, זכה בכינוי “השקט”.
רוחבן ראה אותם מבעד למשקפת. חיוורים באור הדמדומים, הם התקבצו על מורדות האי שנראה באופק. מאות ענקים. גודלו של כל אחד מהם כעשרה בני אדם. משקיפים אל עבר ספינתו. זיעה קרה כיסתה את גופו, אולם פניו של האדמירל לא הסגירו את אשר ראו עיניו. המשקפת שלו היתה היחידה בספינה, כך שאיש מצוותו לא ידע דבר על הענקים. “אין לדעת כיצד יגיבו אנשי הצוות, והחשיכה יורדת במהרה”, חשב. “דרכם של פשוטי המחשבה להיכנע לדמיון ולחיות אגדות ששמעו”.
“השליכו עוגן! נרד לחוף מחר!” פקד, וירד לתאו.
בשעה שעלה על משכבו, נזכר ביהודי שהכיר בלימודיו כדוקטור למשפטים באוניברסיטת הרדרויק, אשר סיפר לו פעם אודות ‘הרפאים’ – משפחת ענקים שנכחדו – ועל בנם האחרון עוג מלך הבשן. “עריסתו של עוג,” סיפר היהודי, “נחצבה באבן בזלת, והיה בה מקום לשבעים תינוקות אדם!”.
“לא להיכנע לתעתועים…”. האדמירל נרדם.
“למחרת,” כתבו היסטוריונים, “ניגש רוחבן ברוב זהירות אל האי המסתורי, ועלה אל החוף. לשמחתו נוכח, כי הענקים שראה אתמול אינם אלא פסלים של דמויות אנוש, וכי הילידים שבאי-הפסחא – כך קרא למקום – אינם גדולים מקומת אדם”.
האדמירל ההולנדי לא יכול היה לדעת כי בשעה שהביט מבעד למשקפת לעבר האי ערב קודם לכן, עיניו לא תעתעו בו, והוא אמנם ראה ענקים. אך משום שרגליהם היו נטועות באדמה ומפני שלבם אבן געשית, נכנע רוחבן לכוח ההיגיון, ושכלו גזר עליהם כליה. עולם הדמיון בא לקצו, ופינה את מקומו לעידן התבונה.