כשמלאו לה 80 שנה, אנשי ביטחון ישראלים ביצעו בה חיפוש גופני פולשני כדי לוודא שלא החביאה פצצה בווגינה. וגם אחרי גיל 90 היא המשיכה להיעצר בהפגנות. ניצולת השואה ופעילת זכויות האדם הדי אפשטיין, מתה בביתה בסנט לואיס בארה”ב ב-26 במאי 2016. היא היתה בת 91 במותה.
אפשטיין, אזרחית אמריקאית ילידת גרמניה, ניצלה מהנאצים הודות להחלטת הוריה – חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – לשלוח את בתם היחידה בת ה-14 לאנגליה. אפשטיין לא ראתה שוב את הוריה. בסתיו 1942 עוד קיבלה גלויה אחרונה מאמה, בה נכתב “אנחנו בדרך למזרח… שולחת לך ברכת שלום אחרונה”. שני הוריה נספו באושוויץ.
אחרי המלחמה, היגרה אפשטיין לארה”ב, והפכה לפעילה למען זכויות אזרח, צדק חברתי וזכויות אדם. לאורך השנים פעלה למען דיור הוגן, לקידום זכותן של נשים לבצע הפלות ונגד מלחמות של ארה”ב, ובשלהי שנות השמונים השתתפה במשלחות שלום למדינות כמו קמבודיה, ניקרגואה וגואטמלה.
אפשטיין, אשר גדלה בבית אנטי ציוני, החלה לגלות עניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני בעקבות טבח סברה ושתילה, וסיפרה כי כבר בביקורה הראשון בישראל בתחילת שנות ה-80 שמה לב לגזענות כלפי הפלסטינים. “לקחו אותנו לטיול תיירותי, והאנשים באוטובוס היו שואלים: ‘מי גר באזור הזה?’. ‘כאן גרים יהודים’. ‘הו, האזור נראה כל כך יפה. הגינות מקסימות. ומי גר כאן?’. ‘כאן גרים פלסטינים’. ‘אוי, כמה מסריח. הריח ממש נורא, וגם מלוכלך פה'”.
“זה הפריע לי, סוג כזה של אפליה ודיבור נגד פלסטינים שאותם הם אפילו לא הכירו”, סיפרה אפשטיין. “זה הותיר לי טעם רע מאוד בפה”.
בשנת 2003 היא החליטה לבקר לראשונה בשטחים ולהתארח אצל משפחות פלסטיניות בגדה המערבית, וראתה ממקור ראשון את עוולות הכיבוש. מאז שבה וביקרה בגדה מספר פעמים, ונטלה חלק בהפגנות לא אלימות משותפות של ישראלים ופלסטינים בבילעין.
ביקורה של אפשטיין בארץ בשנת 2004 נחרט בזיכרונה בשל מה שהתרחש כאשר הגיעה לנמל התעופה בן גוריון כדי לטוס חזרה לביתה בארה”ב. “הפקידה במשטרת הגבולות הקלידה את השם שלי במחשב, ואז מיד, משום מקום, צצו שני גברים שהזדהו בתור אנשי אבטחה, ושתגי הזיהוי שלהם נתלו הפוך כך שאי אפשר יהיה לראות את שמותיהם”, סיפרה אפשטיין.
“בהמשך ביצעו בי חיפוש גופני, ואחר כך הורו לי להתפשט. אמרתי להם: ‘אין לכם זכות לעשות זאת’, אבל בסוף התפשטתי. אז אמרו לי להתכופף, ועשו בי חיפוש גופני פולשני. ושאלתי אותם ‘למה אתם עושים את זה?’. אז הם ענו לי ‘זה בגלל שאת טרוריסטית ואיום בטחוני'”.
“אישה בת 80 יכולה להיות טרוריסטית?”, התלוצצה אפשטיין כאשר סיפרה על האירוע. “מה, הם חושבים שיש לי פצצה בווגינה?”.
אפשטיין, שתמכה בחרם כלכלי על ישראל, החליטה ללמוד שחייה בשנות ה-80 של חייה כדי שתוכל להשתתף במשט לפריצת המצור על רצועת עזה ב-2011. שנתיים קודם לכן, ב-2009, נמנתה על 1,300 פעילי שלום בינלאומיים שפתחו בשביתת רעב מול מטה האו”ם בקהיר בגין סירוב הרשויות במצרים לאפשר להם להיכנס לעזה.
ביקורתה החריפה על מדיניות ישראל גם הציבה אותה על הכוונת של לאומנים ציוניים בארה”ב. בינואר 2009, לאחר שביקרה את התקפת צה”ל על עזה בראיון לערוץ הטלוויזיה פוקס, היא החלה לקבל איומים על חייה בטלפון, ובקיץ של אותה שנה הותקפה בדרכה הביתה ונחבלה.
אפשטיין, מתומכי תנועת “חיי שחורים חשובים” בארה”ב, המשיכה בפעילותה למען זכויות אדם גם בערוב ימיה. שלושה ימים לאחר שמלאו לה 90 שנה היא נעצרה בזמן שניסתה לפרוץ למשרדו של מושל מדינת מיזורי בארה”ב במחאה על הריגתו של הצעיר השחור מייקל בראון על ידי שוטר בפרגוסון.
אפשטיין נהגה לסיים את כל הרצאותיה בשלוש בקשות: “זכרו את העבר, אל תשנאו, ואל תעמדו מנגד”.
“אם לא ננסה להביא שינוי, אם לא נרים את קולנו, אם לא ננסה לתקן את העוולות שאנו רואים – נהפוך לשותפים לדבר עבירה. אינני רוצה להיות אשמה בכך שלא עשיתי כמיטב יכולתי כדי להביא לשינוי”, אמרה אפשטיין.
“חייתי בגרמניה תחת שלטון היטלר. אני יודעת מהו דיכוי. כאשר אני רואה עם אחר סובל מדיכוי, אינני יכולה לשתוק”.