1 בעבודה שלי אפשר יהיה לנשום.
2 עבודתי תכלול שלושה חלקים חשובים באותה המידה: דברים שאני יודע איך לעשות, דברים שאינני יודע איך לעשות, ודברים שאני מגלה תוך כדי עשייה.
3 אנסה להתייחס למציאות בתור נס, חידה או משחק. אשמור על חושים מחודדים כדי ללמוד את אמנותי מכל מקור אפשרי – ילדים, כלבים, חול ברוח, שיכורים, תחנות רכבת, קרח נמס וירקנים.
4 ידע הופך לידע רק כאשר חולקים אותו עם אחרים. אחלוק תמיד את הידע שלי כשהדבר אפשרי.
5 לא אכפה על אף בובה סוג כלשהו של סיפור או תפיסה חזותית, וגם לא תנועות, העמדות או צלילים.
6 אעשה כמיטב יכולתי לסייע לחפצים וחומרים לספר את סיפורם.
7 משחק הוא כבר מחצית מעבודתי. אפנה זמן כדי לשחק עם החומרים, הבובות והתפאורה.
8 בובות וחלקיהן יורשו לעבור מהופעה אחת לאחרת ולהחליף זהויות.
9 שגיאות וצירופי מקרים כביכול שיתרחשו בתהליך העבודה יתקבלו בברכה כמתנה מהחיים; תוצאותיהם לא יידחו.
10 אדאג לכך שעבודתי לא תשרת פוליטיקה של מלחמה, גזענות או ניצול. לכן לא אשתף פעולה עם ארגונים שאחראים לכך או תומכים תרבותית בגישות אלו בחברה.
11 בעת הפקת מופע, תמיד אשתדל ככל הניתן לעבוד על בסיס שיתוף, שימוש ברשתות ומערכות פתוחות ושוויוניות אחרות; אעשה כמיטב יכולתי להימנע מהשוק הקפיטליסטי.
12 זמן הוא לא כסף, ערכו גדול לאין ערוך. אהיה מציאותי ולא אייחס יותר מדי חשיבות למימון בזמן תהליך היצירה.
“יום אחד הוא מאה אלף מופעים” – יואל פלקה, בן ארבע.