יש רגע שבו שתיקה הופכת לבגידה. רגע שבו נדרש אדם להכריע בוויכוח בין מצוי לרצוי. בין קבלת הקיים לבין הצורך בשינוי. בין נאמנות למקצוע לבין טובת הכלל. הרגע זה הגיע. אבל אפילו עכשיו, כאשר האמת המרה דוחקת בי, אני עדיין מתקשה לצאת נגד כור מחצבתי – מדע הכלכלה. אך לא אוכל עוד להמשיך לכנות את עצמי כלכלן מבלי שאדבר בקול צלול נגד השקר הגדול ביותר של המקצוע שלי: צמיחה כלכלית.
התוצר המקומי הגולמי, המדד הרשמי לחישוב צמיחה כלכלית בארץ ובעולם, הוא פברוק. הוא תכסיס שנועד לטשטש את ההבדל בין ייצור להרס. בין דברים מועילים למזיקים. בין “טובין” ל”רעין”. ניתן להמשיל זאת לאדם שמביט בדף החשבון שלו בבנק, מבלי להבחין בין שורת הזכות לשורת החובה, או בין מינוס ליתרה. כל עניינו הוא בגודל המספרים, בכמות ההפקדות והמשיכות, אך לא במצבו הכספי האמיתי.
אותו הדבר נכון גם בחישוב צמיחה כלכלית. התמ”ג של ישראל מסתכם כיום ביותר מחצי טריליון שקל, אבל הוא כולל בתוכו מכירות סיגריות, בניית מפלצות בטון על החופים, ואמבולנסים לטיפול בקורבנות הקטל בכבישים. הוא כולל הכנסות של מפעלים מזהמים ואת עלות ניקוי הנחלים שהם זיהמו, וגם את נזקי טילי הקסאם שנופלים בשדרות ומחיר הפצצות שאנו מטילים בעזה. הוא כולל את המנעולים שאנחנו מתקינים על דלתות בתינו, ואת בתי הכלא שבהם כלואים אלה שפורצים מנעולים אלו. הוא כולל עמלות של עורכי דין המטפלים בגירושין, וייעוץ פסיכולוגי לילדים ממשפחות הרוסות. כמו גם את האוכל המשמין שהיינו מעדיפים לא לאכול, ואת הכסף שאנחנו מוציאים כדי להשיל משקל עודף.
עם זאת, התמ”ג אינו מחשב את בריאות ילדינו, את איכות החינוך שלהם, או את שמחתם בעת שהם משחקים. הוא אינו מודד התנדבות למען הקהילה או זמן בחיק המשפחה, וגם לא את יופייה של השירה העברית, פריחת השקד או קינון הנשרים. הוא אינו כולל את הדמיון או היצירתיות שלנו, ולא את חוכמתנו או כושר הלמידה שלנו, וגם לא את החמלה או האהבה שבלבנו. למעשה, התמ”ג מודד הכל למעט את אותם דברים שהופכים את חיינו לראויים. הוא מסוגל לומר לנו הכל על ישראל, חוץ מאשר מדוע כדאי לחיות בה.