“מלחמותיו של משטר הרשע הציוני אינן מלחמותיו של העם היהודי”
“בחזית המרכזית של ‘יד ושם’ ניצבת אנדרטת מרד גטו ורשה. מכל הצד של היער אין שם מצלמות, בדקתי את זה בביקור המקדים. יש רק מצלמה אחת ששומרת על הכניסה למוזיאונים, והיא לא מכוונת אל האנדרטה, היא לא תפריע לי. אני מגיע את האנדרטה שמסמלת את ‘הגבורה’ שבשואה. אותה ‘גבורה’ שבגינה הגטו חוסל מיידית על כל יושביו. הרבנים בגטו התנגדו למרד, הם חששו מפני התוצאות שלו. זה עניין את המורדים? לא. זה גם לא מעניין כיום את ראשי ‘יד ושם’. אין שום אזכור בסמיכות לאנדרטה שרבני הגטו התנגדו למרד. סלקטיביות במיטבה. ב’יד ושם’ לא רוצים להזכיר את הרבנים, לא רוצים לקלקל את ה’גבורה’. טוב למות בעד ארצנו, טוב למות בעד ה’גבורה’. זה מה שקורה כשמחליפים את התורה בלאומיות. מתים בשביל ‘גבורה’, בשביל ‘מדינה’, מסכנים שישה מיליון יהודים בסכנת מלחמה, מכינים מקלטים אטומים ומרחבים מוגנים, ‘מלון אורחים’ במדבר תושבי גוש דן. אבל ביום שייגזר על הערבים לנצח, גם אלף צוללות דולפין גרמניות ואלף מטוסי אף-16 ולוויינים לא יעזרו.
גדרות הפרדה מפלצתיות, מחסומים וסיומי מג”ב, מצב חירום תמידי, מאבטחים בכל מקום. הכותל המערבי הפך לאזור סטרילי, קבר רחל אימנו למבצר צבאי אימתני שכדי להגיע אליו צריך אישורים. לאן לעזאזל הגענו בשביל ה’גבורה’? אולי תיקחו את ה’גבורה’ שלכם, את צוללות הדולפין, את המטוסים והטנקים ופשוט תלכו לכם למקום אחר, אולי לאוגנדה, שם ‘תשמרו’ על האוגנדים כמה שאתם רוצים, תקימו להם ‘כיפות ברזל’ וכורים אטומים, ורק תתנו לנו לחיות בשקט ובשלווה עם הפלסטינים. יש להם דגל צבעוני נאה והמנון יפיפה שלא מדכא כמו ‘התקווה’ הקודר שהולחן ללא ספק במרתף עינויים חשוך אי שם במשטר מזרח אירופאי אפל שכבר שנים אינו קיים. יש לפלסטינים גם קפה טעים, עצי זית, פיתות, כבשים, עיזים, שווקים צבעוניים וחנויות זולות, שלא משלמים בהן בכרטיסי אשראי וכרטיסי מועדון מלוקקים, והמון פשטות ולבביות, שלא קיימים ב’גבורת’ הפלדה הציונית, הסוגדת לשקר החן ולהבל היופי. אין אצלם גם צפירת אימים בולשביקית ארבע פעמים בשנה שמכריחה את כל האזרחים לעמוד ב’דום’ מפוחד, ו’להתייחד עם הנופלים’ (בכוח?) כאילו אנחנו נמצאים בברית המועצות של סטלין”.
“מדינת ישראל היתה האושוויץ הרוחני של עדות המזרח”
“הפלסטינים מתלוננים על מחנות פליטים, אבל גם בבאר שבע, דימונה, רמלה, ירושלים, נתניה, ואיפה לא, ניתן למצוא גם עכשיו בשנת 2012, מחנות פליטים של יהודי המזרח, ‘יאהוד אל ערב’, שיכוני עוני עלובים בהם גרה אוכלוסיה חלשה שהיתה טרף קל לשליחי הסוכנות הערמומיים שהתחזו לדתיים, והבטיחו להם הרים וגבעות בארץ ישראל. אך בארץ ישראל וחיכם להם שלטון מפא”י הטוטליטרי והגזעני, שאילץ אותם להצביע עבורו כדי לקבל תלושי מזון ועבודה, וניתב אותם אל ‘כור ההיתוך’ הצה”לי, שאכן ניתק אותם מכל מה שנותר מעברם המפואר. ליהודי המזרח האומללים כבר לא נותרו הרבה ברירות. אחרים שנים של דיכוי הם ניסו להתבטא באמצעות הליכוד, ואחר כך גם על ידי ש”ס, אבל רק מעטים מהם – כמו למשל ראובן אברג’ל מהפנתרים השחורים – הבינו שהכתובת לשיפור מצבם לא נמצאת במשכן הכנסת ובשלטון הציוני שהרס את עדות המזרח, אלא בשיבה את הדו קיום הטבעי שהיה קיים בינם לבין הערבים לפני שהסכסוך הציוני-ערבי התחמם ופגע גם בהם”.
“אם היטלר לא היה, הציונים היו ממציאים אותו”
“כדי להיות רלוונטים, הציונים חייבים אספקה תמידית של אויבים מלחמות. האנטישמיות זאת האינפוזיה של הציונות ומדינת ישראל. ומה עושים כאשר אין אנטישמיות? פשוט מאוד, מייצרים אותה. כמו למשל הפצצות שפעילי הציונות היו מטמינים בשכונות יהודיות בארצות ערב כדי ליצור פאניקה. ‘אם היטלר לא היה, הציונים היו ממציאים אותו’ אני כותב בספריי לבן על האנדרטה. מחוסר מקום נאלצתי לכתוב ‘ממצים’ בלי אל”ף. אחר כך אמרו שזאת שגיאת כתיב. שיהיה. הציונים תמיד חייבים איזה היטלר תורן בסביבה. אחרי הרבה עבודה מאומצת הם באמת השיגו אחד כזה, אמיתי, תוצרת גרמניה, כמו טנקי המרכבה שלהם. אחר כך החליפו אותו שורה של מנהיגים ערבים, והיום זה אחמדינג’אד. ויש כמובן ‘היטלרים’ אזוריים קטנים יותר, כמו השייח’ נאסראללה, ארגוני ההתנגדות הפלסטינים, או נשיא טורקיה ארדואן. מעניין למה כולם שונאים כל כך את ישראל החפה מפשע, שבסך הכל רק מגינה על עצמה. באמת מעניין. ככה או ככה, מלחמותיו של משטר הרשע הציוני אינן מלחמותיו של העם היהודי. הספר 1984 מתאר משטר טוטליטרי הנמצא במצב תמידי של מלחמה לצורך האינטרס השלטוני שלו. למעשה כל משטר או רודנות שהיה אי פעם או יהיה, נמצא במצב מלחמה תמידי עם אויב כלשהו. אין חיה כזאת משטר ללא מצב מלחמה תמידי”.
“ציונים ארורים, הרפו ידיכם מהעם היהודי!”
“עוד מעט אגיע אל ‘אנדרטת הקרון’ המאיימת, זאת שנוצרה כדי שנזכור ולא נשכח, למה צריך שתהיה לנו מדינה. קרון בהמות מעץ הובא לכאן היישר מגרמניה, והוצב כדי להזכיר באובססיביות מה קרה כשלא היתה לנו מדינה. כמה בכה אותו צדיק, הרב מיכאל דב ויסמנדל, כדי לעצור את אותם קרונות עץ, למעשה הוא אפילו הצליח לעצור אותם למשך זמן לא מועט, אבל התשובה שקיבל בסוף מהציונים על כל זעקותיו ומאמציו, היתה מאוד ברורה: “כי רק בדם תהיה לנו הארץ” – כלומר, אנחנו לא מעוניינים להציל. שני מיליון יהודי הונגריה (שרובם היו לא ציונים אל אנטי ציונים) רצו בסך הכל לחיות, אבל לוועד הלאומי בארץ ישראל היו תוכניות אחרות עבורם. אם לא לפלסטינה, אז לכו לאושוויץ. רק אל תפריעו לחלום הציוני להתגשם. גם אל תדאגו יהודים הונגרים תמימים, אנחנו אחר כך ננציח אתכם ב’יד ושם’, נערוך לכם טקסי זיכרון נרגשים באושוויץ, ‘מצעדי חיים’ רעשניים, ואילו את הרב ויסמנדל, ‘היסטוריונים’ מגמתיים יציגו באור לא אמין. ב’יד ושם’ אגב, לא יזכירו אותו בכלל. אבל עכשיו כשספריי הצבע בידי, אני אזכיר את מה שאתם ב’יד ושם’ מתאמצים כל כך להשכיח ולטאטא מתחת לשטיח. הרב ויסמנדל ועמו שני מיליון יהודי הונגריה, פסעו לידי אותו לילה, האם אצליח לייצגם?”
“לא התכוונתי לפגוע בזיכרונם”
“לא התכוונתי לפגוע בזיכרונם של הקדושים. לא התכוונתי לפגוע בניצולים שעדיין איתנו. התכוונתי למחות כנגד אלו שסוחרים באסון שאירע לבני עמנו בגלל שאיפותיהם הבלתי נלאות להשגת שלטון וממשלה בכל מחיר, יהיה אשר יהיה. התכוונתי למחות נגד מוזיאון סלקטיבי שהם הקימו כדי לשמר את שלטונם זה, ולטעון בנבזיות ובגועל, שבגלל שהם לא היו, אירע האסון לבני עמנו. אך האמת היא, שרק בגלל שהם היו, אירע האסון הזה, ורק “הודות” להם, שש מיליון יהודים נטבחו ונשרפו על ידי הנאצים ועוזריהם. בשנות הזעם, כאשר מנהיגים לא קרואים קמו לעם היהודי והחליטו ליטול לעצם מדינה ושררה. וגם עכשיו הם עצמם לא יודעים עוד איזה אסונות הם יביאו בהמשך הדרך. אז אני כן מתנצל בכנות בפני כל אותם אלו שנפגעו, סליחה ומחילה, אך לא לזאת הייתה כוונתי. אינני מכחיש שואה, אני עצמי נצר ליצולי שואה, כל משפחתה של סבתי ז”ל נספתה באסון המר. גם ממשפחת סבי מהעיר וילנא, שבליטא נספו רבים הי”ד. אבל האם אני מצטער על הכתובות שריססיתי ועל מה שמחתי כנגדו? לא, לא, ועוד פעם לא! אז לסיכום, זיכרון השואה כן, הנצחה פוליטית ומגמתית בשום אופן לא”.
סוף דבר
“אור ראשון, צפצוף של משאית נוסעת ברוורס נשמע מכיוון שער הכניסה ל’יד ושם’. בטח איזה ספק נכנס להביא סחורה למוזיאון. אין לי הרבה זמן, צריך להתחיל להתקפל. התחלתי לרדת בחזרה דרך ‘יער ירושלים’ לכיוון גבעת שאול, שני שועלים חמודים שיחקו בין העצים, עמדתי כמה רגעים ונהניתי להתבונן בהם, עד שהם נעלמו, ואחר כך גם אני נעלמתי”.
