איך זה קרה? כיצד הפכו המים, יסוד החיים שמהווה שני שלישים מגופנו, לסחורה ככל הסחורות? איך הפך הנוזל שזורם בנהרות ושופע ממעיינות, היורד מעננים וקופא בפסגות, למוצר שנמכר בבקבוק, כמו נוזל כביסה או רוטב-מוכן-מראש? ולמה לעזאזל מים מינרלים יקרים פי 1,000 ממי ברז?
יתכן כי התשובה לשאלות אלו טמונה באותו יום שבו פתאום, בדרך פלא, בדיוק כאשר חברות המשקאות גילו את הפוטנציאל של שוק המים המינרלים, התעורר בנו לראשונה החשש כי המים בביתנו אינם ראויים לשתייה. ובעקבותיו ההכרה הכואבת כי הזכות לפתוח את הברז ולצפות שייצאו ממנו מים ראויים, כבר איננה מובנת מאליה. אפשר לקרוא לזה בגידת מוסדות המדינה באזרחים או לדבר על קונספירציה של חברות המים המינרלים. אפשר אפילו לדבר על הפרטה ושיפור באיכות מי השתייה. אבל בינתיים, ממשיכים לסחוב הביתה שישיות מים מינרלים.
והיו גם הפרסומות. צלילי פכפוך מעיינות. גבעות מוריקות ממעוף ציפור. צעירים משתכשכים במי מפל זכים. משפריצים זה על זה. יפים. צוחקים. לוגמים מים מינרלים מבקבוק. “השמפניה של הטבע” אמנם לא הבטיחה לנו חיי נצח, אבל היא נתנה סוג של תקווה. כמו סגולות המרפא של “מי נהר הירדן הקדושים” שרוכשים צליינים נוצרים בביקורם בארץ. כמו מסיכות האב”כ שמאופסנות בבוידם. אם זה לא יעזור, זה וודאי לא יזיק. מים מינרלים הפכו לסם ההרגעה של ציבור הצרכנים מבועת-הנגיפים-והחנקות. וכדרכם של סמים, אסור להיתקע בלעדיהם. לא משום שהם חיוניים, אלא בגלל שהיעדרם עלול לחשוף את ההונאה שביסודם.
“אימרו לי מה אתם רוצים להוכיח, ואביא לכם מומחה”, אמר פעם ראש ממשלת ישראל לשעבר, לוי אשכול. בעידן של מדע ממוסחר ומחקר ממותג נדמה כי “הנתונים היבשים” איבדו זה מכבר ממשמעותם (אפילו כאשר מדובר במים). ובכל זאת, הנה כמה נקודות למחשבה: 40% מהמים המינרלים המשווקים בעולם הם למעשה מי ברז שהוסיפו להם מינרלים. במדינות רבות, באירופה ובארה”ב, תקני איכות מי השתייה מחמירים יותר מאשר אלו של מים הנמכרים בבקבוקים. הרשויות בצרפת ממליצות לצרכני מים מינרלים להחליף מותג מעת לעת, משום שמינונים גבוהים מדי של חלק מהמינרלים שמוסיפים למים עלולים להיות מסוכנים. ברחבי תבל, מוציאים צרכנים מדי שנה יותר מ-100 מיליארד דולר על רכישת מים מינרלים – סכום שהיה מספיק למימון הקמת תשתית מים שתבטיח מי שתייה ראויים לכל אוכלוסיית כדור הארץ. בה בעת, למעלה ממיליארד בני אדם בעולם ממשיכים לחיות בלי גישה למי שתייה נקיים, ומדי שמונה שניות מת ילד כתוצאה ממחלות שגרמו מים מזוהמים.
אבל בואו נחזור לעניינים קצת יותר מוחשיים. טעם המים למשל. נהוג לומר כי מים מינרלים הרבה יותר טעימים ממי ברז. הנחה זו שווה בחינה נוספת (במיוחד לאחר הפעלתו של מתקן הסינון המרכזי החדש של חברת מקורות). מה גם שכדי לבדוק את העניין, כל מה שנדרש הוא ניסוי קטן. בארה”ב קוראים לזה “מבחן מי הברז”. לוקחים ארבע כוסות זהות ומבקשים ממישהו למזוג לכל אחת מהן מים מסוג אחר. שני סוגים של מים מינרלים, ומי ברז משתי ערים שונות (או מהעיר ומהפרברים). ואז טועמים, ומנסים לנחש. נסו ותראו.
* * *
מדוע, אם כן, בכל זאת הוכפלו מכירות המים המינרלים בעולם בעשור החולף, אפילו במקומות שבהם איכות מי השתייה אינה נופלת מזו של מים מינרלים? אולי משום שבעולם כלכלת השוק ההפוך על ראשו, בו בזבוז נחשב לצמיחה, רכישת מים מינרלים תורמת יותר לכלכלה מאשר שתיית מי ברז.
הסבר קצר: המדד המקובל כיום בעולם לחישוב צמיחה כלכלית הוא התוצר הגולמי – כלומר הערך הכספי הכולל של מוצרים שיוצרו בתקופה נתונה. אלא שחישוב התוצר במונחים כספיים בלבד, תוך התעלמות מההרס שהוא זורע בתחומים שערכם אינו נמדד בכסף (טבע, קהילה, ידידות, חופש), הוליד מודל כלכלי אבסורדי שמעודד בזבוז. כך למשל, נסיעה בג’יפ אימתני וזולל דלק, אשר מזהם את האוויר, הורס את החופים, ומגביר את הקטל בכבישים, תורמת יותר לצמיחת הכלכלה מאשר רכיבה על אופניים. במונחי תוצר, עדיף להגביר את המזגן ולהשאיר את החלון פתוח, ובאותה ההזדמנות גם לכרות את עץ הלימון שבחצר ולהתחיל לקנות לימונים בסופרמרקט. שלא לדבר על כך שמשרה חלקית נוספת בשעות הערב תתרום יותר לצמיחה מאשר בילוי זמן בבית עם הילדים.
ההיגיון הכלכלי של שוק המים אינו שונה. ייצור והפצה של מים מינרלים מבזבזים כמויות גדולות לאין ערוך של אנרגיה וחומרי גלם מאשר אספקת מי ברז, ולכן הם תורמים יותר לצמיחת הכלכלה. בעוד שמי ברז מגיעים אלינו באמצעות תשתיות חסכוניות במונחי צריכת אנרגיה, הרי שהפצת מים בבקבוקים – אשר רבע מהם נמכרים מחוץ למדינה בה מולאו – דורשת כמויות עצומות של דלק. מרבית בקבוקי המים המינרלים בעולם מיוצרים מפלסטיק (2.7 מיליון טון בשנה) המופק מנפט, ולאחר השימוש בהם, יש להעביר אותם לאתרי פסולת באמצעות משאיות זבל (עוד דלק). אפילו מחזור בקבוקים אינו חף מבזבוז, שכן יש לשנע אותם אל מפעלי המחזור.
בארה”ב, המדינה שהביאה את בזבוז האנרגיה לכדי אמנות, נמכרים בקבוקי “מים אקזוטיים” המיובאים מאיי פיג’י, מרחק של כ-10,000 ק”מ. לאחר השימוש, כמחצית מהבקבוקים שהועברו למחזור, מיוצאים בחזרה למפעלי מחזור מחוץ לארה”ב, חלקם במדינות רחוקות כמו סין.
* * *
בעידן הקניות (אם להשתמש במונחה שטבעה סוזאן סונטאג) – על המציאות הכלכלית האורווליאנית שיצר, בה בזבוז הוא צמיחה, הרס הוא ייצור, ותדמית היא מציאות – הפך משק המים לקניון גלובלי וירטואלי שבו אין גבול למשאבים, וניתן להעמיס על המערכת עד אין סוף, מבלי שתקרוס. שוק המבוסס על “יזמות חופשית” (תאוות בצע בשיחדש) שכבר הספיקה להוליד רעיונות הזויים כמו גרירת הקרחונים מהקטבים למזרח התיכון כדי למכור אותם כמים, או להכניס מכליות ענק לאגמים הגדולים בצפון אמריקה ולייצא את מימיהם לאסיה.
אולם לנוכח בולמוס הבזבוז וההרס, ברחבי תבל מתחילים אנשים להתעורר. החל ממסעדות יוקרה בסן פרנסיסקו שהפסיקו להגיש מים מינרלים וחזרו למי ברז, וכלה בכפרים בהודו שתושביהם מקיימים שביתות שבת מול שערי מפעלי מים מינרלים עד שהללו חדלים לגזול ולזהם את מעיינותיהם. ומכל המקומות עולה אותה הבנה מצמררת, לפיה מים מינרלים אינם אלא ייצוג שנועד להסוות על היעדר מציאות. כמו בסימולקרום של ז’אן בודריאר. כמו פינות כפריות בקניון, אשר שייכות למציאות שכבר חלפה מהעולם. כמו היעלים המופיעות על בקבוקי המים של עין גדי, אשר יעזבו יום אחד, בקרוב, את המעיין ולא ישובו עוד.
