“במחשבותיו, נשא הרמן הספד לעכברה שחלקה עמו פרק מחייה, ואשר הלכה מעולם זה בגללו. “מה הם יודעים – כל המלומדים הללו, כל הפילוסופים הללו – על שכמותך? הם שכנעו את עצמם כי האדם, הנפשע שבכל המינים, הוא נזר הבריאה. כל היצורים האחרים נבראו רק בכדי לספק לו מזון, עור, ולסבול ייסורים והשמדה. מבחינתם, כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה.”
יצחק בשביס זינגר, “כותב המכתבים” (תרגום חופשי)
“במובנים רבים, הספר כל יום הוא טרבלינקה הוא יותר של יצחק בשביס זינגר מאשר שלי”, אמר צ’ארלס פטרסון בראיון שנערך עימו סמוך לצאת הספר שהוקדש לסופר היידי הנודע. בשביס זינגר, אשר איבד את אמו ואת אחיו הצעיר בשואה, היה הסופר הראשון שערך את ההקבלה בין פשעי הרייך השלישי כלפי בני אדם לבין הפשעים שמבצעים בני האדם בשאר בעלי החיים.
מאז ראה אור סיפורו “כותב המכתבים”, שממנו לקוח ההספד של ניצול השואה הרמן גומבינר לעכברה הקטנה שעימה חלק את דירתו הצרה, הצביעו סופרים נוספים על האופן ה”נאצי”, שבו האדם נוהג בעולם החי. הדוגמה הבולטת האחרונה מצויה בספר “חייהם של בעלי החיים” של חתן שני פרסי הבוקר ג.מ. קוטזי.
פטרסון, שאינו סופר פרוזה אלא היסטוריון חברתי (ספרו הראשון עסק בתולדות האנטישמיות), העיד על עצמו, כי בספר ‘כל יום הוא טרבלינקה’ ביקש “רק להשלים את הפרטים”, כלומר, להציג את תפיסת העולם ואת האמצעים שהופכים השוואה זו למתבקשת.
ההקבלה בין השואה לבין פשעים אחרים, שביצעו בני אדם זה בזה, כבר הפכה למטבע שגור במקומותינו. מינוחים כמו “יהודונאצים”, “אשכנאצים”, “שואה ביזנס”, ו”גבולות אושוויץ” גרסו עד דק את כוחו של דימוי זה. עד כדי כך, שלפני למעלה מעשור כבר יכול היה הזמר עופר לוי להשוות את שוטר התנועה, שעצר אותו על נהיגה בזמן שלילת רשיון, להיטלר.
עם זאת, השיח הממלכתי על השואה בישראל אינו חורג, בדרך כלל, מגבולות השואה היהודית, וכל נסיון להרחיבו – כמו זה שנעשה בבית הספר ‘קדמה’ בשכונת התקווה ביום השואה תשנ”ד (הדלקת נר זיכרון שביעי כדי להזכיר את הפוטנציאל ה”נאצי” המקנן בתוך כל אדם) – גורר מיד גינוי גורף.
על רקע זה, ההשוואה בין השמדת היהודים בגרמניה לבין השמדה של בעלי חיים עשויה להוות עבור ישראלים רבים הפרה של טאבו כפול. נכון לרגע זה (פורסם בקיץ 2002; מאז השתנה המצב) לא נמצא מו”ל ישראלי אשר יסכים להוציא את הספר בעברית, אולם האתגר המוסרי ש’כל יום הוא טרבלינקה’ מציב, הופך אותו לספר חובה לכל מי שמבקש לרדת לעומקו של הלקח האוניברסלי של השואה.
חציו הראשון של הספר כולל סקירה מקיפה של תולדות יחסי האדם ובעלי החיים מאז העת העתיקה ועד ימינו, אשר במסגרתה מצביע פטרסון על דפוס קבוע בהיסטוריה האנושית: “ראשית, בני אדם מנצלים ושוחטים בעלי חיים; אחר כך הם מתייחסים לבני אדם אחרים כאל בעלי חיים ונוהגים בהם באותו אופן”. ביסוד תהליך זה נמצאת התפיסה הגורסת, כי ישנם חיים שערכם גבוה מערכם של חיים אחרים. הקולוניאליסטים האירופים ראו בתושבי אפריקה ואמריקה “חיות פרא”; התורכים העותמנים כינו את הארמנים “בקר”; ברואנדה הגדירו בני שבט ההוטו את בני שבט הטוטסי כ”חרקים”; ובמלחמת המפרץ תיארו טייסים אמריקאים את ההרג של חיילים עיראקים נסוגים כ”ציד תרנגולות”.
ברייך השלישי, הכינוי הנפוץ ביותר ליהודים היה “חזירים”, ובקולנוע הנאצי הם הוצגו כעכברושים. כמו במקרים אחרים, שימשו דימויים של בעלי חיים את הגרמנים לביצוע דה-הומניזציה של היהודים כדי להקל על השמדתם. אלא שההקבלה בין בעלי חיים ליהודים במישור הדימויים היתה רק ההתחלה.
בבואם ליישם את הפתרון הסופי שאלו הנאצים את המודל של תעשיית הבשר. הובלה בצפיפות ברכבות ללא התחשבות בקשרי משפחה אלא רק על פי “שווי” הפרט, מינו וגילו; היעדר מזון ומים; הריגת החלשים, החולים והפצועים; שימוש בגידופים והצלפות שוט כדי להבטיח משמעת; קעקוע מספרים על העור; ערימת גופות באמצעות בולדוזרים; ניצול “יעיל” של כל חלקי הגוף – כולם היוו עדות לכך, שתשתית מיכון ההרג בשואה לא השתנתה, אלא רק זהות הקורבנות. הנאצים “בסך הכל” הרחיבו את שיטות פס הייצור המתועש, שיושמו על בעלי חיים, כך שיושמו גם על יהודים. השימוש במינוחים כמו “סלקציה” ו”משלוחים” לא נולד בתקופת הרייך, אלא יותר מחצי מאה קודם לכן, במשחטות המתועשות הראשונות של בעלי חיים.
מפקד טרבלינקה, פרנץ שטנגל, סיפר בראיון לעיתונאית הבריטית גיטה סרני, כי בתקופה שבה חי בברזיל, שאליה נמלט אחרי נפילת הרייך, עצרה רכבת שבה נסע סמוך לבית מטבחיים. “הפרות במכלאה, אשר שמעו את צליל הרכבת, דהרו לגדר ונעצו מבטן ברכבת. הן היו מאד קרובות לחלון שלי, דחוקות זו לזו, והביטו עלי דרך הגדר. חשבתי אז לעצמי, “זה מזכיר לי את פולין; כאלה בדיוק היו המבטים של האנשים, מלאי אמון, ממש לפני שהם נכנסו לתאי הגזים – לא יכולתי לאכול בשר אחרי זה. העיניים הגדולות האלה – אשר הביטו בי – מבלי לדעת שתוך זמן קצר הן כולן יהיו מתות”.
ההקבלה בין בני אדם לבעלי חיים לא הסתיימה במנגנון ההשמדה. ניסויים שנערכו בבני אדם בגרמניה הנאצית נמשכים עד עצם היום הזה בבעלי חיים. פטרסון מביא את סיפורו של מארק ברקוביץ’, אשר בהיותו בן 12 נלקח יחד עם אחותו התאומה כדי לשמש שפני ניסוי בניתוחים בעמוד השידרה, שערך בהם ד”ר יוזף מנגלה. כיום ברקוביץ’ הוא אחד המתנגדים הבולטים ביותר בצפון אמריקה לניסויים דומים, שנערכים בכפייה בבעלי חיים. תורת השבחת הגזע אף היא לא חלפה מהעולם עם נפילת הרייך, אלא ממשיכה בבעלי חיים, ובכלל זה בעיקור והמתה של פרטים “פגומים מבחינה גנטית”.
אולם יתכן, כי הקשר הבולט ביותר בין התקופה הנאצית לבין מה שנעשה לבעלי חיים בימינו, נעוץ דווקא בנסיבות החברתיות-פוליטיות, שמאפשרות את השתיקה הרועמת של הציבור נוכח השמדה שיטתית בסדר גודל שכזה. כריסטה בלנקה, פעילת זכויות בעלי חיים גרמנית, אשר שימשה עד לאחרונה ככומר לותרני וגדלה בצל פשעי דור סביה בתקופת הרייך, מתייחסת לאלם שאחז בכנסיה נוכח עוולות העת החדשה. “לפני 130 שנים, בזמן העבדות, שתקה הכנסיה, כי הקורבנות היו רק שחורים. לפני חמישים שנה שתקה הכנסיה, כי הם היו רק יהודים. כיום שותקת הכנסיה כי הם רק בעלי חיים”.
בלנקה מצביעה על כך, שבזמן השואה, כמו גם בימינו, פועלת תעשיית המוות בחסות ממשלתית ואמצעי התקשורת מעודדים את האדישות לגורל הקורבנות. הבנאליות של הרוע – הגרמני שיצא בבוקר מביתו, גדע את חייהם של אלפים, ושב בערב מעבודתו כאשר בבית ממתינה לו ארוחה חמה ומיטה נקייה – מאפיינת גם את אורח החיים של אלה שעבודתם כרוכה בניסויים בבעלי חיים, בציד ובשחיטה שלהם.
רשמיהם של ברקוביץ’, בלנקה ואחרים, מהווים את חציו השני של הספר, שבו מביא פטרסון עדויות של גרמנים ויהודים שגורלם נקשר – בין אם מרצון ובין אם לאו – לתקופה הנאצית ולהשלכותיה, ואשר רואים קשר בינה לבין האופן שבו נוהג האדם בשאר בעלי החיים.
אלברט קפלן, יהודי-אמריקאי שמשפחות הוריו נספו בשואה ואשר מרבה לבקר בישראל, מתאר בחלק זה של הספר את התחושה הקשה שעורר בו הביקור במוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות. “כמה עשרות מטרים מהכניסה הראשית למוזיאון ישנו אושוויץ לבעלי חיים, שממנו עולה ריח נוראי אשר אופף את המוזיאון. ציינתי את הדבר בפני הנהלת המוזיאון. תגובתם לא היתה מפתיעה. ‘אבל הן רק תרנגולות'”. נראה, כי לכך התכוון הפילוסוף היהודי-גרמני תיאודור אדורנו כאשר כתב, כי “אושוויץ מתחילה בכל מקום שבו אדם מביט על בית מטבחיים וחושב: הם רק בעלי חיים”.
“כל מה שהנאצים עשו ליהודים אנו עושים כיום לבעלי חיים”, ממשיך קפלן. “כאשר נכדינו ישאלו אותנו יום אחד: איפה הייתם בזמן השואה של בעלי החיים? מה עשיתם כדי להתנגד לפשעים המחרידים הללו? לא נוכל להשתמש שוב באותו התירוץ, שלא ידענו”.
