בספטמבר 2013, בשעה שארה”ב החריפה את מאמציה לקדם התערבות צבאית בסוריה, כמעט כל הדיון בנושא נע בין תיאור משטרו האכזרי של בשאר אל-אסד לבין תפקידם של גורמים איסלמים בתנועת ההתנגדות למשטר. יתר על כן, כאשר נשמעה אז התנגדות לעמדה האמריקאית המצדדת בתקיפה, מרביתה נגעה לסתירה הטמונה בהענקת תמיכה לגופים הקשורים לאל-קעידה המבקשים להפיל את המשטר, כאילו שהם כוח ההתנגדות היחיד לרודנות הסורית. אבל כפי שכתב ג’יי קסאנו במגזין פאסט קמפני, רשת ההתנגדות הדמוקרטית והבלתי חמושה למשטרו של אסד היא מגוונות ביותר, וכוללת יוזמות פוליטיות מקומיות רבות, קואליציות מבוססות אמנות, ארגוני זכויות אדם, קבוצות לא-אלימות ועוד. התנועה הסורית לאי-אלימות אפילו יצרה מפה אינטראקטיבית מקוונת שממחישה כמה רשת זו סבוכה.
בה בעת, מאמרים ודיווחים של אנרכיסטים מסוריה היו בעלי השפעה עצומה על מאבקים אחרים בעולם הערבי: כך למשל אנרכיסטים שעונו למוות בבתי הכלא של אסד הונצחו במאמרים שכתבו פלסטינים ובהפגנות למען אסירים פוליטיים פלסטינים הכלואים בישראל. שני מאפיינים בולטים בהקשר זה ראויים לתשומת לב מיוחדת: האופן שבו אנרכיסטים בעולם הערבי מציגים ביקורת שחושפת את הסתירות שביסוד ההצדקות למדיניות החוץ של ארה”ב, והשיח המתמשך בין תנועות אנטי-סמכותניות בעולם הערבי אשר עוקף את נקודת המבט המערבית ומסרב לקבל את התיווך שלה. עם זאת, עדיין לא ברור האם התעקשות האנרכיסטים הסורים על הגדרה עצמית בתור עקרון ארגוני מרכזי תצליח להתגבר על המציאות האלימה הנוכחית או על האינטרסים הזרים שבוחשים בסוריה.
נאדר אתאסי הוא פרשן פוליטי סורי, במקור מהעיר חומס, החולק כיום את זמנו בין ארה”ב לביירות. הוא כותב את הבלוג דארת’ נאדר העוקב אחרי אירועים במהפכה הסורית. שוחחתי איתו על מגמות אנרכיסטיות במהפכה, ועל הסיכויים להתערבות אמריקאית בסוריה.
אנרכיסטים היו פעילים במהפכה הסורית וכתבו עליה מתחילתה. מה היה סוג הפעילות בה הם נקטו לפני המהפכה? מה היו הגורמים שהשפיעו על צורת הביטוי של האנרכיזם בסוריה?
אתאסי: בשל טבעו הרודני של המשטר הסורי, היה מעט מאוד מרחב פעולה לפני תחילת המהפכה. עם זאת, במונחי אנרכיזם בעולם הערבי, רבים מהקולות הבולטים ביותר היו סורים. למרות שלא היתה התארגנות שהיתה במפורש “אנרכיסטית”, בלוגרים וכותבים סורים עם השפעות אנרכיסטיות הפכו במהלך העשור החולף ליותר ויותר בולטים ב”סצינה”. מאזן כאמאלמז הוא אנרכיסט סורי שכתב הרבה בשנים האחרונות. כתביו כוללים הרבה תיאוריה אנרכיסטית המיושמת לגבי מצבים בני זמננו, וקולו נחשב לקול חשוב באנרכיזם הערבי זמן רב לפני שהחלה ההתקוממות בסוריה. הוא כתב רבות בערבית, ולאחרונה נשא הרצאה בבית קפה בקהיר תחת הכותרת “מהו אנרכיזם?”.
עם זאת, מבחינת התארגנות אנרכיסטית המצב היה שונה. באקלים הפוליטי הקשה של המשטר הרודני הסורי, רבים נדרשו ליצירתיות ולניצול פרצות שמצאו כדי להתארגן לסוג כלשהו של תנועה, והתוצאה בפועל היתה יצירתה של צורת התארגנות מבוזרת. כך למשל, במהלך האינתיפאדה הפלסטינית השנייה והמלחמה בעיראק פרצו מחאות של תנועות סטודנטים באוניברסיטאות בסוריה, והמשטר היה מוכן לסבול ביטויי אי שביעות רצון עממיים מסוג זה. נערכו בסוריה תהלוכות מחאה נגד המלחמה בעיראק או כהזדהות עם האינתיפאדה הפלסטינית. למרות שאנשי מוחאבראת רבים חדרו לתוך תנועות אלו ועקבו אחריהן מקרוב, מבחינת הסטודנטים היה מדובר בהתפרצות ספונטנית לחלוטין. ולמרות שהסטודנטים היו מודעים היטב למעקב הצמוד בו היו נתונים (אנשי מוחאבראת נהגו לרשום את הסיסמאות שקראו המפגינים ושנכתבו על הכרזות שנשאו), הם ניצלו את המרחב הפוליטי המועט שניתן להם כדי להתחיל בהדרגה לגעת גם בנושאים פנים-סוריים במסגרת ההפגנות על נושאי חוץ שהמשטר איפשר לקיים.
כך למשל, במהלך הפגנה נגד המלחמה בעיראק שקיימו סטודנטים באוניברסיטת אלפו, הונפו כרזות עם הכיתוב “לא לחוקי חירום” (סוריה מנוהלת תחת חוקי חירום מאז 1963). פעולות מסוג זה היו חסרות תקדים באותה עת. סטודנטים רבים שהיו בין המארגנים של ההפגנות בתקופה שקדמה להתקוממות, החלו להיעלם בשלב מוקדם מאוד של ההתקוממות הנוכחית. המשטר חשש מרשתות הפעילים הללו שנוצרו כתוצאה מתנועות קודמות, ולכן נקט מיד באמצעים חריפים נגד אותם פעילים מכיוון שידע שהם עלולים לאיים על יציבותו (ובה בעת, נהג ברכות כלפי רשתות פעילים ג’יהאדיסטים, ואף שיחרר מאות מהם מבתי הכלא בשלהי שנת 2011). אוניברסיטת אלפו היא בעלת תנועת סטודנטים שידועה בתמיכתה בהתקוממות, עד כדי כך שהיא זכתה בתואר “אוניברסיטת המהפכה”. בהמשך, המשטר אף הפציץ את האוניברסיטה, והרג סטודנטים רבים בבית הספר לארכיטקטורה.
כתבת לאחרונה בבלוג שלך כי יתכן שהתערבות ארה”ב בסוריה היא תוצאה של ההתערבות האיראנית והרוסית מטעם אסד, ועל ההתערבות האיסלמיסטית בתנועות המהפכניות. כמו שאירע במצרים לאחרונה, נדמה כי קולם של האנרכיסטים מבטא עמדה שיוצאת נגד שני קטבים בלתי מספקים אלו שמוצגים בסיקור המצב בסוריה בתקשורת הממסדית – קול שעוסק בצורך בהגדרה עצמית. האם זהו תיאור נכון של המצב?
כן, אני חושב שזה תיאור נכון, אבל הייתי רוצה גם להבהיר מספר נקודות. במקרה של סוריה, יש רבים שעונים לתיאור זה: לא רק אנרכיסטים, אלא גם טרוצקיסטים, מרקסיסטים, אנשי שמאל ואפילו חלק מהליברלים. כמו כן, הדגש על הצורך בהגדרה עצמית מבוסס על תפיסה של אוטונומיה וביזור, ולא על התפיסה של וודרו וילסון של הגדרה עצמית לאומנית וריכוזית. הכוונה היא שהסורים יוכלו לקבוע בעצמם את גורלם לא במובן הלאומי, אלא ברמה המיקרו-פוליטית. המשמעות של הגדרה עצמית סורית אינה שכל הסורים צריכים ללכת בנתיב אחד, אלא שכל אדם יקבע את המסלול שלו, מבלי שאחרים יתערבו בכך. כך למשל, לפי תפיסה זו לכורדים הסורים גם תהיה זכות להגדרה עצמית מלאה, והם לא יאלצו לאמץ זהות סורית שרירותית, מה גם שלא כל האנשים שזו זהותם יבחרו באותו גורל.
וכאשר אנחנו מדברים על גופים כמו המשטר, בעלי בריתו הזרים, והג’יהאדיסטים שמתנגדים להגדרה עצמית סורית – איננו עושים זאת בגלל שיש רק דרך אחת להגדרה עצמית ושהג’יהאדיסטים מתנגדים לה, אלא מכיוון שהם רוצים לכפות את התפיסה שלהם על כל השאר. המשטר מתנגד ותמיד התנגד להגדרה עצמית סורית מכיוון שהוא מחזיק בכל הכוח הפוליטי ומסרב לחלוק אותו. האיסלמיסטים שפועלים נגד הגדרה עצמית סורית עושים זאת לא מכיוון שהם איסלמיסטים, אלא משום שיש להם חזון של איך החברה צריכה לתפקד, והם רוצים לאכוף את החזון הזה בכוח על כל האחרים בין אם הללו מסכימים לכך ובין אם לאו. גם זו התנגדות להגדרה עצמית סורית. בעלי בריתו של משטר אסד, איראן, רוסיה ומגוון מיליציות זרות, מתנגדים להגדרה עצמית סורית מכיוון שהם רוצים לתמוך במשטר הנוכחי בשל העבודה שהם החליטו שהאינטרסים הגיאופוליטיים שלהם חשובים יותר מכך שהסורים יקבעו בעצמם את גורלם.
אז כן, התקשורת הממסדית מנסה תמיד להציג אנשים ככאלה שמשתייכים לאחד משני צדדים. אבל המהפכה הסורית פרצה מכיוון שאנשים דרשו הגדרה עצמית מגוף אחד ששלל מהם אפשרות זאת: משטרו של בשאר אל-אסד. ככל שחלף הזמן, נכנסו לתמונה שחקנים נוספים שגם הם ביקשו לשלול מהסורים את האפשרות להגדרה עצמית, למרות שחלקם נלחמו נגד המשטר. אך העניין מעולם לא היה התנגדות למשטר רק לשם התנגדות למשטר, בדיוק כפי שאני מניח שבמצרים, עמדת חברינו אינה התנגדות לאחים המוסלמים רק לשם התנגדות לאחים המוסלמים. המשטר שלל מאנשים את האפשרות להגדרה עצמית, וכל הפלה של המשטר שהתוצאה שלה תהיה החלפתו במישהו אחר שימשיך לשלול מהסורים את האפשרות הזו, לא תיחשב להצלחה. כפי שאירע במצרים, כאשר האחים המוסלמים עלו לשלטון, אלו שראו בכך עלבון למהפכה, גם אם לא היו מנאמני מובארכ, המשיכו לקרוא בהפגנות את הסיסמה “המהפכה נמשכת”. כך גם יהיה בסוריה אם לאחר שהמשטר ייפול, יעלה לשלטון גוף שגם הוא ישלול מהסורים את זכותם לקבוע בעצמם את גורלם.
כאשר ראיינתי השנה את מוחמד במייה הוא דיבר על כך שסוריה היא דוגמא מאוד מעניינת לכיצד אנרכיזם הפך לשיטה המניעה בשטח. הוא הצביע על כך שכאשר שומעים על שיטות ארגון במסגרת המהפכה הסורית, שומעים על ועדות וצורות התארגנות אופקיות ואוטונומיות למדי. נראה כי דבריו נובעים מהצגת המציאות על ידי אנשים כמו העיתונאית בודור חסן, אשר תיעדה את חייו ופעילותו של עומר עזיז. האם אתה עד להשפעות הללו גם באופן שאתה ועמיתיך פועלים ומדווחים?
כן, זה מחזיר אותנו לכך שיש לראות באנרכיזם צורת התנהלות ולא אידיאולוגיה. חלק גדול מההתארגנות בהתקוממות הסורית יצא מתוך גישה אנרכיסטית, גם אם לא מפורשת. יש את העבודה שעשה עומר עזיז המנוח שתרמה להופעתן של מועצות מקומיות, ואשר תועדו היטב על ידי בודור חסן וקולקטיב תחריר. בבסיסו, הרעיון של מועצות אלו כפי שהגה אותו עזיז היה ליצור ארגונים שבהם ממשל עצמי ועזרה הדדית יוכלו לשגשג. אני מאמין שהחזון של עומר הפיח חיים באופן שבו המועצות המקומיות פועלות, אם כי ראוי לציין שהמועצות לא ממש הפכו לממשל עצמי, ומעדיפות במקום זאת להתמקד בתחומים של תקשורת וסיוע. אבל הן עדיין פועלות על בסיס עקרונות של עזרה הדדית, שיתוף פעולה וקונצנזוס.
העיר יברוד, הנמצאת כמחצית הדרך בין דמשק לחומס, היא הקומונה של ההתקוממות הסורית. היא גם מהווה דוגמא לדו-קיום בין דתי, עם אוכלוסיה נוצרית גדולה החיה בעיר. יברוד הפכה למודל של אוטונומיה וממשל עצמי בסוריה. לאחר שכוחות הביטחון של המשטר נסוגו מיברוד כדי לאפשר לאסד לרכז את כוחותיו במקומות אחרים, התושבים מילאו את החלל, והכריזו “עכשיו אנחנו מארגנים בעצמנו את כל היבטי החיים בעיר”. החל מקישוט העיר וכלה בהחלפת שמו של בית הספר המקומי ל”בית ספר החירות”, יברוד בהחלט משקפת עבור סורים רבים, ובהם גם אני, את התקווה לאופן שבו החיים ייראו אחרי אסד.
המצב באזורים אחרים הנמצאים תחת שליטת ג’יהאדיסטים ריאקציונרים, טומן בחובו חזון עגום יותר לעתיד, ובכל זאת חשוב לדעת שיש חלופות. כמו כן, יש רשת חזקה של פעילים בכל רחבי המדינה, אך בעיקר בדמשק, בשם “הנוער המהפכני הסורי”. הם ארגון חשאי, והם מקיימים הפגנות נועזות במיוחד, לעיתים ממש במרכז דמשק הנמצאת בשליטת המשטר, תוך שהם עוטים מסכות ונושאים שלטים ודגלים של המהפכה הסורית – ולעיתים קרובות גם דגלים כורדיים (שגם הנפתם אסורה על ידי המשטר).
בעיר דאריה, פרבר של דמשק הנתון להתקפות אכזריות מצד המשטר מאז שנפל לידי המורדים בנובמבר 2012, החליטו חלק מהתושבים להוציא לאור עיתון, בשם “עינב בלדי” (שמשמעו ענבים מקומיים, שכן דאריה ידועה בענבים שלה). העיתון מתמקד הן באירועים מקומיים בדאריה והן במה שמתרחש בשאר סוריה. הוא מודפס ומופץ בחינם ברחבי העיר.
העקרונות של ממשל עצמי, אוטונומיה, עזרה הדדית ושיתוף פעולה נוכחים ברבים מהארגונים בהתקוממות. הארגונים שפועלים על פי חלק מהעקרונות הללו כמובן שאינם מהווים את כל ההתקוממות. ישנם יסודות ריאקציוניים, יסודות דתיים, יסודות אימפריאליסטים. אבל עליהם כבר שמענו המון, נכון? יש אנשים שעושים עבודה נפלאה על בסיס עקרונות מוצקים והם ראויים לתמיכתנו.
איך לדעתך התערבות אמריקאית תשפיע בסופו של דבר על מבנה ופעילות המהפכה?
אני חושב שבאופן כללי התערבות חיצונית השפיעה באופן שלילי על ההתקוממות, ואני חושב שהתערבות אמריקאית לא תהיה שונה. אבל אני חושב שהאופן שבו התערבות מסוימת זו תשפיע בסופו של דבר על מבנה ופעילות המהפכה יהיה תלוי בהיקף התקיפות האמריקאיות. אם המתקפות של ארה”ב יהיו נקודתיות וסמליות, הדבר לא יגרור שינויים משמעותיים בשדה הקרב. עם זאת, הן עשויות להעניק למשטר אסד ניצחון תעמולתי מכיוון שהוא יוכל לטעון שהוא “עמד איתן אל מול האימפריאליזם האמריקאי”. רודנים ששורדים מלחמות נגדם נוטים להכריז על נצחון רק מכיוון שהצליחו לשרוד, גם אם במציאות הם בצד המפסיד. לאחר שסדאם חוסיין סולק מכוויית על ידי ארה”ב, ערב הסעודית ומדינות אחרות, הוא נשאר בשלטון במשך 12 שנים נוספות, 12 שנים שהיו גדושות בתעמולה על כך שסדאם עמד איתן במהלך “אם כל המלחמות”.
אם המתקפה האמריקאית תהיה בסופו של דבר קשה יותר, מסיבה זו או אחרת, והיא כן תגרום לשינוי משמעותי בשדה הקרב, או תחליש באופן משמעותי את משטר אסד, אז ההשפעות השליליות הצפויות יהיה אחרות. אני חושב שזה יגרום לכך שלסורים לא תהיה השפעה בקביעת עתידם. ארה”ב אולי לא מחבבת את אסד, אבל היא אמרה פעמים רבות שלדעתה לא צריך לפגוע במוסדות השלטון כדי להבטיח את יציבותה של סוריה בעתיד. בקיצור, כפי שציינו רבים, ארה”ב רוצה “אסדיזם ללא אסד”. היא רוצה שלטון ללא דמותו של אסד, בדיוק כפי שהיא קיבלה במצרים, כאשר מובארכ התפטר אבל השליטה העמוקה של הצבא נותרה בעינה, ובדיוק כפי שקרה בתימן, שם ארה”ב הצליחה לשכנע את הנשיא לפרוש אבל המצב נשאר ברובו כפי שהיה. הבעיה עם גישה זו היא שהסיסמאות של המפגינים הסורים הן “העם דורש את הפלת המשטר”, לא רק הפלת אסד. קיימת הסכמה רחבה, החל מארה”ב וכלה ברוסיה ואיראן, שלא משנה מה יקרה בסוריה, אסור שמוסדות השלטון יפגעו. אותם מוסדות שנבנו על ידי המשטר הרודני. אותם מוסדות שבזזו את סוריה ועוררו את אי שביעות הרצון העממית שהובילה להתקוממות. אותם מוסדות שהם בסך הכל שרידים של הקולוניאליזם הצרפתי. כולם בסוריה יודעים שהמועמדים המועדפים על ארה”ב לתפקידי ההנהגה בסוריה העתידית הם סורים שהיו חלק מהמשטר ואז ערקו: ביורוקרטים של מפגלת הבעת’ שהפכו לטכנוקרטים ניאו-ליברלים שהפכו ל”עריקים”. אלה האנשים שארה”ב היתה רוצה שישלטו בסוריה.
הסורים כבר הקריבו המון. הם שילמו את המחיר הגבוה ביותר עבור דרישותיהם. הם אינם רוצים שכל זה יירד לטמיון. בחיפזון להיפטר מאסד, סמל השלטון, אני מקווה שהמשטר לא יישאר על כנו. סוריה ראויה למשהו טוב יותר מאוסף מוסדות כושלים וביורוקרטיה שנבנתה על ידי רודנים שרצו להשאיר את העם הסורי מפויס ונתון לשליטתם. אין שום הצדקה להותיר את המוסדות שהיו שותפים בבזיזת המדינה והריגת אזרחיה. ומתוך הידיעה שזה מה שארה”ב רוצה בסוריה, אני דוחה כל התערבות ישירה מצד ארה”ב. אם ארה”ב רוצה לעזור, היא יכולה להתחיל בכך שתנהל מגעים דיפלומטיים עם רוסיה ואיראן כדי לשכנע אותן לעצור את המלחמה כדי שהסורים עצמם יוכלו לקבוע את מהלך הדברים בעתיד. אבל התערבות ישירה של ארה”ב היא מצב שבו גורמים חיצוניים קובעים את מהלך הדברים בעתיד עבור הסורים, ולדעתי אין להסכים לכך.
מה יכולים אנשים מחוץ לסוריה לעשות כדי לסייע?
עבור אנשים מחוץ לסוריה, זה קשה. במונחים של תמיכה חומרית, יש מעט מאוד שניתן לעשות. הדבר היחיד שעולה בדעתי שאפשר לעשות בהיקף נרחב הוא תמיכה אינטלקטואלית. השמאל מאוד עוין כלפי ההתקוממות הסורית, ומתייחס לגורמים הגרועים ביותר בקרב המורדים כאילו שהם היסודות היחידים בהתקוממות, ומקבל את נקודת המבט של המשטר כפשוטה. הייתי מבקש מאנשים לסייע בהצגת תמונת המצב כפי שהיא, ולהראות שישנם יסודות בהתקוממות הסורית ששווה לתמוך בהם. סייעו בניפוץ התפיסה הבינארית המזיקה כאילו הבחירה היא בין אסד או אל-קעידה, או בין אסד לאימפריאליזם אמריקאי. היו הוגנים כלפי ההיסטוריה וקורבנות העם הסורי בכך שתציירו תמונת מצב מדויקת. יתכן שכבר מאוחר מדי, והנרטיבים ההגמונים כבר חזקים מדי מכדי שניתן יהיה לערער אותם. אבל אם אנשים יתחילו עכשיו, אולי לפחות ספרי ההיסטוריה יתארו בצורה הוגנת את מה שהתרחש.
