“היית פה כבר בעבר? אני לא זוכר אותך”. חייכתי. “בטח שהייתי פה כבר פעם”, עניתי. “בחלומות שלי”.
(“החוף”, אלכס גרלנד)
‘החוף’ הוא כמו זכרון מסולף. היינו שם, ולא היינו שם. דימוי של אלטרנטיבה שהפכה לפלח שוק. רווח נקי עם מצפון נקי. כבר הספיקו להאשים את המחבר אלכס גרלנד במיחזור סתמי של אימפריאליזם מערבי, גזענות וסקסיזם. אלא שהביקורות הקטלניות לא מנעו מהספר להפוך לרב מכר שתורגם ליותר מעשרים שפות, ולהפקה הוליוודית עתירת תקציב. ‘החוף’ נועד מלכתחילה להיות שובר קופות הוליוודי. דקלים. חול זהוב. לגונה כחולה. יפהפיה תורנית עם בגד ים מתוח היטב על שדיה, ומלוכסני עיניים חסרי רחמים.
תריסר סצינות הזויות נוסח מלחמת וייטנאם שזורות בעלילה. סיוטים רבי משמעות שיסמנו ודאי את גבול המערכות בגירסה הקולנועית. ריצ’רד, גיבור ‘החוף’, הוא אנגלי כמו מחבר הספר. מיסטר דאק, המטייל שנתן לריצ’רד מפה עם מיקום החוף הסודי רגעים לפני שחתך את ורידיו, הוא סקוטי. שותפיו של ריצ’רד לחיפוש הם זוג צרפתי. ובכל זאת, עולם המושגים של גרלנד הוא אמריקאי. ובסרט, ריצ’רד האנגלי כבר הוחלף בלאונרדו די קפריו.
עם ניצוץ בעיניים וספק בלב, יוצאים תרמילאי דור האיקס לחפש את גן העדן באיי דרום מזרח אסיה, משאירים מאחוריהם עולם משעמם וממוסחר. ילדי משחקים אלקטרוניים, שלא היו מופתעים אם בסוף מלחמת המפרץ היה כתוב “Game Over”. צעירים שהכירו את מלחמת וייטנאם רק מהסרטים, בערבוב של שירי ‘הדלתות’ ומוסיקת טכנו, של ‘פלטון’ ו’מ.א.ש’. אירוניה כלפי שנות השבעים, ונוסטלגיה לשנות השמונים.
אלא שהבחירה הבלתי אפשרית בין אידיאליזם לאדישות, ממנה ביקשו להימלט, רודפת אותם גם באוטופיה של החוף. אבודים בשלל הדימויים הבנאליים של דור הוריהם, הם בוחרים לבסוף באדישות. ‘החוף’, מסתבר, הוא המקום שבו דור האיקס מפסיק לחלום על העתיד ומתחיל להתרפק על העבר.
לכל דור יש דימוי שאפשר למכור לו. חוויה מעצבת שבצידה זכרונות ונסיון חיים. התובנה העמוקה שמצדיקה את ההתברגנות. ‘החוף’ קונה לאלכס גרלנד בית ומכונית חדשים, ולריצ’רד את הדימוי העצמי שעליו חלם תמיד. “יש לי את המבט בעומק של אלפי מטר שרציתי. אני נושא הרבה צלקות. אני אוהב איך שזה נשמע. אני נושא הרבה צלקות”. סוף הסיפור.
נשאר רק צילום הנערה הווייטנאמית העירומה, נמלטת מפצצות הנפל”ם אחרי שקרעה מעליה את בגדיה הבוערים. “מיסטר דאק רכן אלי וקירב את פיו לאוזני: ‘אתה יכול לראות לה הכל!’ הוא לחש בהתרגשות”. פורנוגרפיה לילדי דור האיקס. זה מה שנשאר בסוף.
