בריוני המותגים

 

פורסם בתאריך:
03.2006

במקור בTheMarker

הרשמו לקבלת עדכונים
  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

באחרונה הגיש אחד מיוצרי המחזמר ‘גריז’ תביעה בארה”ב בסך 100 מיליון דולר נגד חברות שיט התענוגות קרניבל קרוז ורויאל קריביאן שבבעלות משפחות אריסון ועופר, בגין הפרת זכויות יוצרים בשל העלאתם ללא אישור של מופעים המבוססים על המחזמר המצליח בספינותיהן. התביעה העלתה גיחוך בפיהם של רבים, אך ייתכן שהחיוכים היו מוקדמים מדי.

תביעות מופרכות לא פחות, בגין הפרת זכויות יוצרים וסימנים מסחריים, זכו בשנים האחרונות לאוזן קשבת בבתי משפט אמריקאים, במקביל להחמרת החוקים בתחום זה. כך למשל, בעלי הזכויות על ספריו של ג’יי.ר.ר. טולקין איימו לתבוע ליצן הצגות ילדים שהופיע תחת השם ‘גנדלף הליצן הקוסם’. אולפני הסרטים של האחים וורנר, אשר כשלו במאה הקודמת בניסיונותיהם למנוע את יציאת סרטם של האחים מרקס ‘לילה בקזבלנקה’, בשל הדמיון בין שמו של הסרט לבין סרטם ‘קזבלנקה’, הצליחו בתחילת העשור – עם עלייתו לאקרנים של הסרט הראשון בסדרת הארי פוטר – למנוע מבני נוער לעשות שימוש בשמו של הקוסם הצעיר בשמות מתחם של אתרי אינטרנט שהקימו מעריציו.

בספרו ‘בריוני המותגים’ (Brand Name Bullies), מציג המחבר דייוויד בוליאר, תסריט דמיוני בו המשורר הרומאי אובידיוס תובע את המחזאי האנגלי הנודע ויליאם שייקספיר ואת יוצרי המחזמר האמריקאי ‘סיפור הפרברים’ בשל הפרת זכויות יוצרים. בתביעה טוען אובידיוס בצדק כי ‘רומיאו ויוליה’ ו’סיפור הפרברים’ מבוססים על אגדות ‘מטאמורפוסיס’ פרי עטו. בהיעדר הגנה משפטית על זכויות היוצרים שלו, ממשיך אובידיוס, צפויה פגיעה של ממש בתמריץ לאמנים להמשיך להשקיע ביצירות חדשות, וייגרם נזק רב לגירעון הסחר של איטליה. התביעה המשפטית המרחפת מעל ל’רומיאו ויוליה’ ו’סיפור הפרברים’ גורמת לתיאטראות להתרחק מהמחזות כמו מאש, ושתי היצירות טובעות בתהום הנשייה.

המתח שבין המשמעות החברתית של יצירות לבין הבעלות הפרטית עליהן מוסדר זה שנים באמצעות חוקי זכויות יוצרים, אשר מעניקים ליוצרים בעלות על יצירותיהם לתקופה מוגבלת. במקביל, מאפשר החוק לציבור הרחב לעשות “שימוש הוגן” (fair use) ביצירות, שלא למטרות מסחריות. עם זאת, בעקבות לחצים מצד בעלי זכויות יוצרים, בעיקר חברות מדיה גדולות, שהבינו כי הם יושבים על מכרה זהב, נרשמה בעשורים האחרונים החמרה בחוקי זכויות היוצרים.

בעקבות אינטרסים כלכליים של ענקיות מדיה שמבקשות למקסם את הרווחים מנכסי התרבות שבבעלותן, האריך הקונגרס האמריקאי שוב ושוב את פרק הזמן הנדרש עד לפקיעת זכויות יוצרים, ומאז 1960 בלבד הוארך פרק זמן זה לא פחות מ-11 פעמים, מתקופה של 14 שנים שנקבעה במקור בסוף המאה ה-18 לתקופה של 95 שנים כיום.

הסוגייה האמיתית העומדת ביסוד הוויכוח על זכויות יוצרים נוגעת לשאלה האם חופש ביטוי, אמנות ומידע שייכים לכלל הציבור או לגורמים עסקיים, המבקשים למנוע מהציבור הרחב להשתתף בפעילות גומלין תרבותית שהיוותה לאורך השנים בסיס להתפתחות התרבות והידע האנושיים. הפיסיקאי והמתמטיקאי האנגלי אייזיק ניוטון, אחד המדענים הגדולים בכל הזמנים, אמר פעם כי העובדה שהוא מרחיק ראות יותר מאחרים נובעת מכך שהוא ניצב על כתפיהם של ענקים. כעת נראה כי הענקים מבקשים לנער את האדם הקטן מעל לכתפיהם, ואף להפוך את הדמיון עצמו לבלתי חוקי. חמור מכך, ייתכן כי מהלך זה מבשר על סופו של חופש הביטוי כפי שאנו מכירים אותו. כך או כך, סטודנט ממדינת מסצ’וסטס כבר מיהר לרשום כסימן מסחרי את הביטוי “חופש הביטוי”.

המתח שבין המשמעות החברתית של יצירות אמנות לבין הבעלות הפרטית עליהן מוסדר זה שנים באמצעות חוקי זכויות יוצרים, אשר מעניקים ליוצרים בעלות על יצירותיהם לתקופה מוגבלת. אולם בעלי זכויות יוצרים, בעיקר חברות מדיה גדולות, הבינו כי הם יושבים על מכרה זהב, ולכן גרמו שוב ושוב להארכת פרק הזמן שצריך לחלוף לפקיעת הזכויות – מתקופה של 14 שנים שנקבעה במקור בסוף המאה ה-18 לתקופה של 95 שנים כיום.