“מה שאני רואה זה אובדן תחושה של תכלית ומשמעות. במשך זמן רב מאוד החזיקו את האנשים יחד סוגים מסוימים של תקווה. דת היא ודאי סוג מסוים של תקווה. זוהי אמונה שאם נתנהג יפה הדברים יסתדרו לא רק בחיים האלה, אלא גם בחיים בעתיד. כך שזאת דרך די טובה לכרוך יחד התנהגות של אנשים, וזאת דרך די טובה לשלוט בהתנהגותם של אנשים מסוימים.
ואז, מתחילת המאה ה-20 אנשים החלו להיתלות בתקווה מסוג אחר, שהיתה תקווה מסוג חברתי-צרכני שאני מסוגל לשפר את מעמדי ושהמצב שלי יכול להשתפר. למעשה לאורך מרבית המאה הזו, מצבם של הרבה אנשים השתפר בהדרגה.
אם מסתכלים על הגרף של השכר של אנשים ותנאי החיים שלהם, באזורים רבים בעולם נראה היה שהגרף נמצא בעלייה. ואז, אם מסתכלים על הגרף של פריון עבודה ביחס לשכר העובדים רואים שבערך ב-1979 חל פיצול פתאומי. הם היו בעבר במסלול זהה, ואז לפתע הם מתפצלים. זוהי תחילתם של רייגנומיקס, תאצ’ר וכן הלאה, כשפתאום רואים את גרף העושר מטפס מעלה, ואילו גרף השכר מתחיל לצנוח.
אז זה היה סופה של התקווה הזו. זהו השלב שבו אנשים חושבים לעצמם: אה, זה כבר לא עובד. וזה השלב שבו אנשים רוצים למצוא את הסיבה, אז הם מחפשים שעיר לעזאזל.
זה מה שאני חושב שהתרחש. ישנה קריסה של תקווה חברתית, והיא מוצדקת, מפני שהחברה באמת מתפרקת ואנחנו בדרך לאסון – אסון האקלים. ועכשיו השאלה היא לאיפה מפנים את הכעס, ההתפכחות, והחרדה שזה מעורר. מה עושים איתם?
ובכן, אני מקווה שנוכל להשתמש בהם כדי לתדלק שינוי לטובה של החברה”.