לכאורה אין כל קשר בין המהומות שהתפשטו באחרונה בשכונות העוני בצרפת לבין ההפגנות בסוף השבוע בעיר מאר דל פלטה שבארגנטינה בעקבות פסגת מנהיגי מדינות אמריקה בעיר. אבל רק לכאורה. למעשה, הפגנות אלה הן ביטוי למצוקתם של אנשים וקהילות שנדחקו לשולי כלכלת השוק, שאינה רואה עוד לנגד עיניה בני אדם אלא כלים בשר ודם לקידום אינטרסים פיננסים של קומץ בעלי ממון.
מהומות המהגרים בצרפת, שזכו לכינוי “האינתיפאדה של צרפת”, החלו בעקבות מות שני צעירים במהלך מרדף משטרתי. אלא שכמו באינתיפאדה בישראל שפרצה לכאורה בעקבות תאונת דרכים בה הרג נהג משאית ישראלי ארבעה פלסטינאים, גם בצרפת טמונה הסיבה למהומות בגורמים עמוקים יותר .
מחצית משבעה מיליון הצרפתים ממוצא אפריקאי ומוסלמי מתגוררים בשיכוני עוני צפופים. ממשלות צרפת – משמאל ומימין כאחד – עשו מעט מאוד במשך הדור האחרון לשיפור מצבם. בעת שהגיעו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 היתה לכל המהגרים עבודה, אך מאז הם נדחקו לשולי שוק התעסוקה, ושיעור האבטלה בשכונות אלה, 20%, גבוה פי שניים מהממוצע בצרפת כולה. שיעור האבטלה בקרב הצעירים שבהם הוא כ-60%.
מחאתם נובעת מהתחושה כי בעידן ההפרטה והצרכנות, דלי האמצעים נתפסים כעול על החברה. את מנעמי החיים של עיר האורות הם רואים רק בטלוויזיה, והירידה בתעסוקה בצרפת הפכה אותם למיותרים. אין זה מקרה שבמהלך המהומות הוצתו אלפי מכוניות, סמלו של המעמד הבינוני. ראש העיר של אחד מפרברי פריז שבהם התחוללו המהומות המחיש את בורותו ביחס לעוניים המרוד של הצעירים הללו כשאמר: “חלקם פשוט רוצים לעשות חיים. במקום לשחק בפלייסטיישן שלהם, הם מרביצים לשוטרים”.
בדומה לצרפת, גם ההפגנות בארגנטינה נבעו מתחושה שכלכלת השוק באה על חשבון החלשים. אלפי המפגינים שיצאו לרחובות מחו נגד ניסיונותיו של נשיא ארה”ב בוש לקדם את הסכם הסחר החופשי של אמריקה שצפוי לגרום לקריסת עסקים מקומיים, לביטול רשתות ביטחון סוציאלי ולצמצום זכויות עובדים.
אזרחי ארגנטינה, אולי יותר מכל מדינה אחרת בדרום אמריקה, מבינים את השלכותיו ההרסניות של המודל הכלכלי הנאו-ליברלי. קריסת כלכלת ארגנטינה לפני ארבע שנים באה לאחר שאימצה את המלצות קרן המטבע הבינ”ל מבית מדרשו של “קונצנזוס וושינגטון”. כתוצאה מכך, חיים כיום בעוני כ-40% מ-36 מיליון אזרחי ארגנטינה. לא בכדי ניפצו המפגינים בארגנטינה סניפים של סיטיבנק ומקדונלדס.
הפגנות מתנגדי כלכלת השוק בארגנטינה ומהומות העניים בצרפת באות בתקופה בה ניצבות זו מול זו שתי עובדות כלכליות סותרות. מחד, לראשונה בהיסטוריה, קיימים די משאבים כדי להבטיח שכל 6 מיליארד תושבי העולם יזכו לתזונה ראויה, דיור, חינוך ושירותי בריאות הולמים. מאידך, יותר ממחצית תושבי העולם סובלים מתת-תזונה, בריאות רופפת והיעדר דיור וחינוך. הניגוד בין האפשרי למצוי ממחיש את כשלונו של מודל כלכלת השוק המעדיף את האינטרסים של עסקים ובעלי הון על פני רווחתם של ההמונים, מפריז ועד בואנוס איירס.
