שניהם היו חמושים ולבושים בבגדים אזרחיים. מבוהלים, אך בריאים ושלמים, הם נלקחו באיומי נשק למעצר. מוקפים באנשי בטחון, הם הוכו באכזריות, גולגלתו של אחד רוצצה, עד כי לבסוף שניהם נפחו את נשמתם. הדברים נעשו, כך דווח, על דעת גורמי הבטחון. המקום: דיר-אל-באלח. הזמן: יום חמישי, 13.4.1984. האירוע: פרשת קו 300.
רצח שני חיילי צה”ל ברמאללה בשבוע שעבר זיעזע את הציבור הישראלי. “חיות-אדם” הגדיר את משתתפי הלינץ’ השר בנימין בן אליעזר. ב”מבט” אמר חיים יבין כי אינו זוכר אירוע כה אכזרי ב-52 שנות המדינה.
שוב הסתבר עד כמה מרבים יהודי ישראל להשתמש בזכרונם הקצר, ועד כמה סלקטיבי הוא המצפון הציוני. עשרות אלפי פלסטינים שטולטלו ועונו על ידי השב”כ, חלקם עד מוות ורובם מבלי שכלל יוגשו נגדם כתבי אישום, נעלמו כלא היו. אלפים שהוכו ללא סיבה, עצמותיהם רוסקו, דמם ניתז, על ידי שוטרים וחיילים, נשכחו. כאילו לא נורו פלסטינים בגבם, ולא נרצחו שבויים כפותים על ידי חיילי צה”ל. כמו נמחקו דיר יאסין וכפר קאסם.
מה נפלאות הן דרכי המצפון הישראלי, ומה עיוור הוא הצדק הציוני. בין אם בטנקים מול אבנים, ובין אם במסוקים מול רובים – תמיד אנו הקורבנות. נדמה כי גם אם ימלאו אפיקי הארץ נהרות דם ערבי, ימשיך העם היושב בציון לחוש כקורבן.
הנצורים והצודקים אנו. חמושים מכף רגל עד ראש, ובכל זאת חלשים ורדופים. חיים את העבר, והורסים את העתיד. כאילו דבר לא השתנה מאז קבעה גולדה מאיר כי אין עם פלסטיני. אותה צדקנות, אותו מוסר כפול, אותה התנשאות.
