הזכויות שלנו מתרחבות ומוגבלות על ידי הכלים שבהם אנו משתמשים. האינטרנט הגדיל את יכולתנו ליהנות מחופש ביטוי, אך צמצם את הציפיות הסבירות שלנו לזכות לפרטיות. ואנחנו, כמובן, סיפקנו מרצוננו החופשי וללא הסתייגות מידע על עצמנו על כל צעד ושעל. גם לאחר כשנכווינו, המשכנו לתת עוד. אני מניח שעשינו זאת מכיוון שסמכנו על אלו שלהם נתנו את המידע, אולם כעת כמעט כולם ללא יוצא מן הכלל איבדו את אמוננו. וגם אם הם יצליחו לשוב ולרכוש את אמוננו, הוא יהיה חייב כנראה תמיד להיות מותנה, אז למה לתת בהם אמון כלל?
נדמה כי אם בכוונתנו להתחיל מחדש, עקרון היסוד של הכלים שמשמשים אותנו לתקשורת זה עם זה, אינו יכול עוד להיות מבוסס על אמון, אלא על ההבנה כי לא ניתן עוד לתת אמון.
זאת נקודת התחלה צינית, אך בבירור הכרחית. אם קיימת אפשרות שבנקודה כלשהי אמון ישוב וייכנס למשוואה, סביר להניח שאמון זה שוב ינוצל לרעה. אם איפשהו בשרשרת הארוכה של שרתים, מתגים, כבלים, כוננים, פרוטוקולים, ממשקים וצגים, שמקשרת בינך לבין הקצה השני, קיים מקום אחד שבו אין לך שליטה מלאה במידע שלך, אז המידע שלך אינו מוגן והמערכת כולה כושלת.
הפטנט הוא להתייחס לכל תקשורת באינטרנט בתור פעולת טרור בפוטנציה. ככלות הכל, האין זה מה שהסוכנות לביטחון לאומי בארה”ב עושה? עבורם, זה תירוץ; עבורנו, זו צריכה להיות שיטה. אם תתחילו מנקודת מוצא זו, תוכלו לבנות מערכת שפועלת. אם תתחילו מנקודת מוצא זו, יאמרו לכם שאתם בונים כלים שישמשו בוגדים. וזה נכון. אם זה לא בלתי חוקי, זה לא מספיק טוב. אם הממשלה לא מוקיעה את זה, זה לא מספיק טוב. כלים של בוגדים הם הכלים היחידים שיוכלו להגן עלינו מכאן ואילך.
עם זאת חשוב להבהיר: הם ישמשו גם למטרות רעות, זוטות ומפלצתיות כאחת: למסחר בפורנוגרפיה של ילדים, למכירת סמים פסיכואקטיביים, לתכנון התנקשויות ולרצח המונים. יאמרו לכם שאתם מחמשים את האויב. זה נכון. אבל הכלים שלכם אינם חיוניים וגם לא מספיקים לביצוע מעשי זוועה כאלה. כל סכין מטבח חדה דיה כדי לדקור מישהו; כל פטיש קשה מספיק כדי לרוצץ גולגולות; כל מכונית מהירה דיה כדי לדרוס הולכי רגל. הם חייבים להיות כאלה כדי למלא את ייעודם, ואותו הדבר נכון גם במקרה הזה.
וזכרו, לא מדובר כאן רק בצ’אטים בפייסבוק או בחיפושים בגוגל. מה שנראה כמו מאמץ מופרז להגן על הפרטיות של תכתובות האי-מייל האישיות שלכם, עשוי להיות בלתי מספיק לחלוטין עבור לוחמי גרילה שמתאמים מהלכים בינלאומיים. יכול להיות שאנשים רבים אינם מודאגים מפגיעה בפרטיותם כשמדובר בכתובת אי-מייל נוספת שדלפה מפייסבוק או מֵטָא-דָטָא על החשבון שלהם בג’י-מייל. יתכן שהם יתחרטו על כך בהמשך, או לא, אבל צריך לוודא שאם הם בכל זאת יתפכחו, עדיין תהיה להם אפשרות להגן על פרטיותם.
אם האלגוריתם לא מאפשר לפדופיל להצפין את כונן המחשב שלו כדי לחמוק מאישומים, הוא גם לא יוכל לשמש אנשים חופשיים בדעותיהם הנתונים לדיכוי אידיאולוגי כדי להסתיר ספרים שאסורים על ידי הממשלה. אם אפליקציית הודעות לא מאפשרת למישהו לתכנן בבטחה הטמנת פצצה באירוע ספורט המוני, היא גם לא תאפשר לפעיל זכויות אדם לחשוף הפרות זכויות אדם. אם המפה שלך לא מסייעת לציידים בלתי חוקיים לעקוב אחרי קרנפים מבלי ששומרי שמורות טבע יידעו זאת, היא גם לא תסייע למיעוטים להימלט מטיהור אתני. כוחו של הכלי מאפשר את כל הדברים הללו, והשאלה לאיזה מטרה הוא ישמש, היא שאלה עתיקת היומין, שעלתה כבר אין ספור פעמים בעבר. התשובה, כמו תמיד, היא “גם לזה וגם לזה”.
וכיצד נוכל לפתח את הכלים המופלאים הללו? למעשה יש רק שתי דרישות מרכזיות, בהנחה (השגויה בדרך כלל, לפחות בהתחלה) כי משתמשים מסוגלים להפעיל את הכלים כהלכה. הדרישה הראשונה היא שעליהם להתעלם לחלוטין מהחוק. אין שום סיבה לכבד אותו – אפילו הממשלה לא מכבדת אותו. בקשות של המשטרה לקבלת נתונים, צווי בית משפט, או כל דבר אחר חייבים להיות חסרי תועלת לחלוטין, לפחות ללא הסכמת המשתמש. אולם לא די בבוז לחוק, אלא אם כן אדם נמצא מעל לחוק.
לכן, אסור שהכלים יהיו ריכוזיים. פלטפורמות רשת בתור שירות הן בסדר גמור, וימשיכו להיות בסדר גמור לצרכים כמו עריכת צילומים ושיתוף המלצות על מסעדות, אך לא לתקשורת אישית או סוג כלשהו של מידע סודי. כמעט כל שירות ענן מציב את הציות לחוק מעל לצרכי המשתמשים שלו. אחסון עצמי, בין אם הוא מתבצע באופן עצמאי או על חומרה שכורה או פלטפורמה וירטואלית, הוא הדרך היחידה לוודא במידת-מה כי המידע שלכם מוגן.
האמת הפשוטה היא שהממשלות והגופים שבידיהם הפקדנו את הפרטיות שלנו, הוכיחו שהם אינם ראויים לאמוננו. אין מקום עוד לכבד את האינטרסים שלהם, והצעד ההגיוני המתבקש הוא להמשיך ולקדם את טבעה המבוזר של האינטרנט. המהלך המתחייב בעשור הקרוב בתחום של פיתוח תוכנה ופלטפורמות, הוא יצירת משהו שמשרת את האינטרסים של האדם הפרטי במקום את אלו שרוצים לכפות עליו את רצונם.
הם לא יאהבו את זה, מכיוון שחירות טומנת בחובה הן את החירות לעשות דברים רעים והן דברים טובים, והם חרדים שהם לא יוכלו עוד לדעת איזה מבין השניים אנו עושים. ובכן, עייפנו מכך שהם יודעים – ועייפנו מכך שהם מנסים לדעת. יש לנו את הטכנולוגיה הנדרשת לשם כך. אנחנו יכולים להכריז על עצמאותנו. כבר עשינו זאת בעבר.