מאז רצח רבין נדמה כי מתגבשות שתי גישות מרכזיות המסבירות את הרקע לרצח. הראשונה, רואה ברוצח יגאל עמיר “עשב שוטה”, קיצוני שחרג מכללי המשחק הדמוקרטי המקובלים על הימין והשמאל הישראלי כאחד. הגישה השנייה, שאותה מבטא ד”ר מולי פלג בספרו, גורסת כי רצח רבין הוא חלק ממגמה ארוכת-שנים. “החוט המקשר בין המתנחלים פורעי החוק של שנות ה-70 למחתרת היהודית של שנות ה-80 ולרוצחים גולדשטיין ועמיר של שנות ה-90 היא הרוח של ‘גוש אמונים’, שהיא רוח מרי ודה-לגיטימציה מוחלטת של שלטון החוק ושל הישראליות החילונית המודרנית”. חיזוק נוסף לגישה זו ניתן לאחרונה בסרטו של מיכאל קרפין “ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה”. התמקדותו של פלג ב”גוש אמונים” באה, אם כן, מתוך תפיסה היסטורית ותאורטית רחבה, הרואה ביגאל עמיר הסתעפות של קבוצת הזדהות מתחדשת על רקע דתי, במקרה זה, “גוש אמונים”.
העימות בין שתי גישות אלה, דוחק לשוליים הסברים אחרים לרצח. פלג עצמו מבטא בספרו רסיס של גישה אחרת: “החברה שלנו,” כותב פלג, “אם מישהו טרם שת לבו לכך, היא אלימה להחריד. הקטל בכבישים, הדחיפות בתור, הכאת נשים, עצירת ערבים במחסומים, שכר דיפרנציאלי לעבודה שווה, כמו גם תכנית טלוויזיה נוסח ‘פופוליטיקה’ שבה אי אפשר לסיים משפט שלם אחד, ורצח ראש ממשלה – כל אלה מהווים מכלול אחד. ההבדל הוא במינון, אך לא בעיקרון”.
מדינת ישראל נולדה ונתעצבה באלימות, ולכן אין זה פלא שבניה רואים באלימות אמצעי אפקטיבי לפתרון בעיות. מבחינה זו, “גוש אמונים” לא קרא תיגר על אבני היסוד של הציונות. יותר מכך, בין הסיבות להתגברות האלימות שהפעילו מתנחלי “גוש אמונים” כלפי פלסטינים בשטחים, היה היחס הסלחני של רשויות החוק הישראליות כלפי פורעי-החוק היהודים. עדות לכך מוזכרת בספרו של פלג: בדו”ח המסכם של הוועדה הממשלתית לחקר אלימות המתנחלים, בראשות יהודית קארפ, צוין כי “ממצאי החקירה מצביעים בבירור על אי-סדרים והתרשלות בחקירת אירועי האלימות בין מתנחלים יהודים לשכניהם הערבים ביו”ש”. פלג אף מביא ציטוט של מתנחל, כפי שנכתב על ידי עמוס עוז: “‘גוש אמונים’, מיום בריאתו פעל לפי טכניקות של הציונות הקלאסית: עוד יתד, עוד עז, עוד דונם. היתה לזה השפעה חזקה מאוד על מנהיגי ‘העבודה’ כיגאל אלון וישראל גלילי. זה תפס אותם בקרביים”. קירבת הגוש לחוג עין ורד ואל התנועה לארץ ישראל השלמה ממחישה זאת. על אף האמור לעיל, ועדויות רבות לעמדה הציונית הרואה באלימות כלי פוליטי לגיטימי, מצטמצם ספרו של פלג לניתוח “גוש אמונים”. פלג רואה יחוד בגוש על רקע הציונות הקלאסית. לדעתו “עליונות חוק האלוהים על חוק המדינה והעדפת ההלכה על דמוקרטיה היו מאז ומתמיד אבני יסוד במשנת הגוש”, וכי “קיצוניות על כל היבטיה… ואפילו נטייה לאלימות, היו מוטמעים זמן רב באידיאולוגיה ובמטרות של התנועה”.
יתכן גם, כי העיסוק בגוש נובע מן הצורך להתאימו למודל קבוצת ההזדהות המתחדשת, המובא בספר. מודל זה, המתאר את תהליכי הסכסוך בו מעורבות קבוצות הזדהות, מלווה בתרשים המתאר שורה של תרחישים אפשריים ביחסי קבוצת הזדהות והשלטון. מבלי להיכנס לדיון אם כלל ניתן לתאר תהליכים חברתיים באופן מדעי “אובייקטיבי”, עולה השאלה: את מי בא מודל זה לשרת? האם מדובר במודל שנועד לאפשר לרשויות השלטון (המפעילות אלימות גדולה לאין שעור מזו שקבוצת הזדהות כלשהי מפעילה) להתמודד עם מחאות “גוש אמונים” וקבוצות מחאה “קיצוניות” אחרות? או שמא נועד לשמש מדריך לאנשי הגוש וקבוצות הזדהות אחרות כיצד להשיג את יעדיהן?
האם יתכן כי המודל הוא רק כלי רב-עוצמה שד”ר פלג מעמיד לרשות כל מי שיחפוץ בו, מבלי לקבוע עמדה ערכית-מוסרית? כדרכם של מדענים רציונליים רבים, מכל תחומי המחקר, המחבר אינו עוסק בשאלה זו. הכסות המדעית-אובייקטיבית פוטרת אותו מתשובה. במובן זה, מצטרף הספר לשורה ארוכה של מוסדות וגופים “מקצועיים”, ושאין זה מעניינם השימוש שנעשה בכלים שפיתחו. ההפרדה שפלג עורך בין “קיצוניות” ל”רדיקליות” מסגירה אולי את עמדתו בסוגיה זו. “רדיקלים פוליטיים הם אלה הקוראים לפירושם מחדש של תפישות מרכזיות ועקרונות שהתקבעו,” ולכן “הם ברכה לכל חברה”. בעוד ש”קיצוניים לא רק קוראים תיגר על רעיונות ותפיסות אלא אף מבטלים נורמות התנהגות וסדר קיים. כתוצאה מכך, במקום לבנות חברה צודקת ובריאה יותר, הם עלולים לזרוע הרס ומבוכה”. קיצוניות, אם כן, היא יישום פעיל של הערכים הרדיקליים. הרדיקל מבקר את הנחות היסוד של השיטה השולטת, על פי כלליה, בעוד שהקיצוני עושה זאת מבלי לציית לכללים אלה. מסתבר כי פלג מחויב בראש וראשונה לכללי השיטה הקיימת.
פלג מזכיר את “חוסר הרגישות של הקיצוניים לגורלם ומאווייהם של אחרים, וביחוד אלה החולקים על דעתם”. תאור זה מתאים גם, ואולי אף יותר, לאנשי הקבוצה השולטת. עוד מסביר המחבר כי “קיצוניים טוענים שיש להם בלעדיות על האמת, או לפחות, שהם קרובים אליה יותר מאחרים”. תאור זה הולם דווקא את מנסחי האידאולוגיה השולטת, בין אם במובן הפוליטי הצר, ובין אם במובן הפרדיגמטי הרחב (“האובייקטיביות המדעית” למשל).
פלג מבסס את הגדרת קבוצות ההזדהות בספרו, בין השאר, גם על התכונות שהחוקרים ליפסט וראאב מציינים כמאפיינות קבוצות פוליטיות קיצוניות. בין מאפיינים אלה מוזכרים גם תיעוב פלורליזם וחופש דעה, פשטנות, תחושה מופרזת של מוסריות והצדקה עצמית. מאפיינים אלה נכונים לא פחות לאידאולוגיה הציונית השולטת, שביכולתה גם לקבוע את גבולות השיח. קיצוניות היא לא פעם נסיון לפרוץ את גבולות השיח שמציב המרכז הפוליטי. הניסיון להציג את “גוש אמונים” כקיצוני אף הוא בעייתי. הגוש, בניגוד לכמה קבוצות שמאל רדיקליות קורא תגר רק על חלק מהנחות היסוד של הציונות הקלאסית. במובן מסוים, עוסק הספר בעימות ציוני פנימי לגבי הדגשים בציונות, ואמצעיה לבסס את שליטתה בארץ ישראל וגבולותיה. השמאל והימין הציוני אינם חלוקים שהנחה הבסיסית לגבי זכותו המוסרית של העם היהודי על ארץ ישראל. רבים מהחיילים המאבטחים את התנחלויות “גוש אמונים” הם תומכי מפלגת העבודה ומרצ. גירוש אוכלוסיה ערבית משטחים שנכבשו, חיסול מנהיגים פלסטינים, הפקעת אדמות והטרנספר השקט של ערביי מזרח-ירושלים מבוצעים על ידי ממשלות ימין ושמאל כאחד. ממשלות שאינן נחשבות “קיצוניות”. “גוש אמונים” הוא הילד השובב של הציונות. וכשילד עושה מעשי קונדס, על ההורים לתת את הדין.
