“בשכונת הארלם בניו יורק, שכונה ענייה שמרבית אוכלוסייתה שחורה, הקימו התושבים ‘משמרות שכונה’ שחבריהן עוברים לגור בבתים שבהם הגבר נוהג באלימות כלפי האשה, בין אם בעקבות בקשת האשה עצמה ובין אם בעקבות תלונות שכנים. כמובן שאנשי משמרות השכונה אינם יכולים להתגורר בדירה לנצח, אבל הם שוהים שם כמה ימים, ובפרק זמן זה הגבר המכה אינו יכול לנהוג באלימות כלפי אשתו. גם אחרי שמשמרות השכונה עוזבים את הבית, הגבר יודע שהם יכולים לשוב, ושהקהילה לא מוכנה לסבול עוד אלימות מצדו.
קבוצה אחרת בשם Sista II Sista, אשר פעלה בארה”ב באמצע שנות ה-90 וכללה בעיקר נשים שחורות, הגיעה למסקנה שעליה להתמודד הן עם אלימות בתוך המשפחה והן עם אלימות מצד רשויות החוק. לכן אחד הדברים שהן עשו היה להקים ‘מעגלי אחיות’ מתוך הבנה שהן אינן יכולות בהכרח לסמוך על כך שהמשטרה תסייע להן, במיוחד לאור מקרים שבהם שוטרים רצחו נשים בשכונות עוני. עם זאת, לצד האלימות המשטרתית ממנה סבלו, הן הבינו כי הן צריכות להתמודד גם עם הבעיה של אלימות בתוך המשפחה. לכן הן הקימו ‘מעגלי אחיות’ שבמסגרתם הן גיבשו פתרונות להתמודדות עם אלימות של גברים כלפי נשים מבלי לערב את המשטרה או את מערכת הכליאה.
דוגמא אחת לשיטת הפעולה שלהן באה לידי ביטוי לאחר שאחת הנשים ב’מעגל אחיות’ סיפרה לחברותיה כי בן זוגה לשעבר רודף אותה ומאיים עליה, וכי היא חוששת מפני החרפה במעשיו שתגיע לכדי אלימות. בשיחות שקיימו ב’מעגל אחיות’ גיבשו הנשים תוכנית במסגרתה הן ביקרו במספרה בה הוא עבד, ועימתו אותו עם מעשיו בפני עמיתיו לעבודה. הן אמרו לו: ‘זה מה שאתה גורם לבת זוגך לשעבר, ואתה צריך להפסיק’. ומה שקרה זה שהגברים שעבדו איתו במספרה אמרו לו: ‘תשמע, זה ממש דפוק. אתה חייב להפסיק להטריד את האשה זו’. אפילו הבוס שלו במספרה אמר כי אם ישמע שוב שהוא התנהג ככה, הוא יפוטר. יוזמות מסוג זה נבעו מכך שהנשים לא יכלו לסמוך על המשטרה שתגן עליהן.
קבוצה נוספת שפעלה נגד אלימות כלפי נשים ללא התערבות משטרתית היתה Cell 16, שנוסדה בשלהי שנות ה-60 ופעלה במשך מספר שנים באזור העיר בוסטון. חברות הקבוצה נהגו לערוך סיורים באזורים שבהם נשים ממעמד הפועלים סיימו משמרות בשעות לילה מאוחרות, כי הן הבינו שנשים שאין להן את המשאבים הנדרשים כדי להחזיק מכונית או שמישהו יבוא לאסוף אותן, חשופות לאלימות בדרכן לתחבורה ציבורית לאחר סיום העבודה מאוחר בלילה. חברות הקבוצה קיימו סיורים בזוגות או בקבוצות, והיו מציעות ללוות נשים בדרכן הביתה או לתחנת הרכבת כדי להבטיח שהן יגיעו בשלום ליעדן ולהגן עליהן מפני איומים חיצוניים.
קבוצת Cell 16 גם היתה אחת מקבוצות הנשים הראשונות בארה”ב שהציעו שיעורי הגנה עצמית לנשים מתוך נקודת מוצא פמיניסטית. במסגרת השיעורים, שניתנו בחינם, למדו נשים את אמנות הלחימה הקוריאנית טאקוונדו.
על בסיס אותו הרעיון, נדיה טלסי ואנני אלמן – שתי פעילות פמיניסטיות שהתמחו באמנויות לחימה – הקימו באמצע שנות ה-70 את המרכז לאמנויות לחימה לנשים בברוקלין שבניו יורק, שהיה הראשון מסוגו בארה”ב. נשים שלא היו מסוגלות לממן את הלימודים, זכו ללמוד בחינם, ונשים בעלות אמצעים שילמו יותר. בה בעת, הופעל במקום מעון לטיפול בילדי משתתפות כל השיעורים, כדי למנוע מצב שבו נשים עם ילדים יחליטו לא להשתתף מכיוון שאין להן סידור לילדים. המרכז פעיל עד ימינו, אבל באמצע שנות ה-80 שמו הוחלף למרכז לחינוך נגד אלימות מתוך הכרה בכך שלא רק נשים חשופות לאלימות. כיום יש במרכז שיעורים גם לטרנסג’נדרים, ואחרי אירועי ה-11 בספטמבר 2001 הופעלו קורסים גם לאנשים ממוצא ערבי שהיו חשופים להתנכלויות.
הדברים הללו נבעו מהכרה בכך שאחד הדברים המשותפים לכל צורות הדיכוי הללו הוא החשיפה לאלימות, ולכן המרכז לא התמקד רק באלימות כלפי נשים לכשעצמה, אלא גם בהיבטים אחרים, כמו למשל ההבנה שנשים בעלות משאבים מוגבלים הן אלו שהכי חשופות לאלימות, או שנשים שחורות חשופות לא רק לאלימות בין אישית, אלא גם לאלימות של המדינה או המשטרה”.