איך יונה וולך הוציאה את ספרה הראשון של בת דודה של הרבי מלובביץ’

 

פורסם בתאריך:
06.2019

במקור בפינת השיר המעורר של השבוע

הרשמו לקבלת עדכונים
  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

בשנת 1965 נפגשה יונה וולך בת ה-21 עם המשוררת החרדית בת ה-51 זלדה שניאורסון, בת דודתו של מנחם מנדל שניארסון – הרבי מלובביץ” והאדמו”ר האחרון של חסידות חב”ד. המפגש, שהתקיים בביתה של זלדה בירושלים, התקיים בזכות המסאית ומבקרת הספרות עזה צבי, חברתן של השתיים.

כך כתב על המפגש חן מלול בבלוג הספרנים: “בחדרה האפל של זלדה ברחוב צפניה, ישבו שלוש הנשים מסביב לשולחן בו הניחה זלדה כוסות תה וחתיכות פרי. וולך הספקנית מטבעה דרשה בקוצר רוח לשמוע שיר משיריה של זלדה”.

וכך תיארה עזה צבי את המשך המפגש בין שתי המשוררות: “ישבנו אל השולחן ודיברנו, ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את “משירי הילדות” ועוד שירים. יונה היתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים כאלה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה – בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר! בדברים הפשוטים האלה כאילו אמרה “יהי אור!”. היא לא רק קלטה את השירים בפאסיביות, כמו כולנו, אלא רצתה מיד להרחיב את המעגל למען השירים ולמען הקוראים. זה היה רגע של עדן, כשהכל עדיין טהור, בלא שום כוונות, כעסים ודעות קדומות, ודבר אינו קיים מלבד הנדיבות, נדיבותה של יונה”.

וכך לקחה וולך הצעירה, שאז עדיין לא הוציאה ספר שירים משל עצמה, פיקוד על הוצאת ספרה הראשון של זלדה, “פנאי” – שראה אור ב-1967 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה להצלחה עצומה.

כשקראה את הספר, כתבה יונה לזלדה את הדברים הבאים, כפי שהובאו בכתבה של עזה צבי על זלדה שהופיעה בחוברת “חדרים” מס’ 4 שראתה אור בסתיו 1984:

לזלדה שלום ונשיקות לידייך אוזרות לכתוב

ואני כותבת לך כאן הדברים החזקים שאירעו בי שירייך.

רק היום הצלחתי לקראם בזה אחר זה ולסיים ברציפות הספר. ובכל הפעמים רטטים פיזיים הקדימו להסתכלות העור שהקדימו דמעות שהיו יורדות שהקדימו שיתוק שהיה בא ועומד. וכל זה עצר אותי בשיר מלבוא בשיר אחר. היום עצרתי לשיתוק כמו עברתי דרך אוויר שלפתע נקבע לו משקל מסוים. ואף על פי כן משגמרתי לשיר האחרון תפסני שיתוק בגרוני השמאלי. וקורים דברים מעודנים יותר וסלחי לי שאני כותבת אלו המקרים.

את מעמידה עולם זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. והעולם זה עושה אותי יותר טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה משתאה געגועים, ואני זוכרת מאד שאני יהודיה. והספר הזה מביא למעשים ולא רק לקריאה רבה ולא רק ידיעה ולא רק ראייה. וצריך לכתוב שירים הרבה. כאילו האדם העד היחיד וכל הנשמות בשקיקה נוראה.

באהבה בכבוד ובהערצה

יונה.

“היתה זו גם תחילתה של מערכת יחסים בין המשוררת המבוגרת והדתייה למשוררת הצעירה והאנרכיסטית”, כתב מלול. “מערכת יחסים שעל פניו הסתכמה בשלושה מפגשים בלבד, אך לפחות לשניים מהם יש חשיבות ספרותית אדירה. אם הראשון הוביל להוצאת ספרה הראשון של זלדה, מפגש נוסף הוליד את שירה ‘שני יסודות’.”

השיר מתאר את חוסר ההבנה בין שתי המשוררת, אשר למרות היותה עמוקה לא מנעה מהשתיים ליהנות האחת מחברת השנייה ובעיקר, אחת משירת השנייה. עם זאת, מערכת היחסים המיוחדת בין זלדה לוולך נקטעה בשנת 1982, בעקבות פרסום שירה של האחרונה, “תפילין”.

כך כתב על כך מלול: “באביב 1982 שלחה וולך ארבעה שירים לירחון לספרות ולתרבות, ‘עיתון 77’. אחד מהשירים, ‘תפילין’, עורר סערה אדירה. עורך הירחון, יעקב בסר, לא הופתע מהתגובות הזועמות והאיומים שהגיעו למערכת העיתון. ייתכן שאף ציפה להם. התגובה היחידה שציערה אותו הגיעה במעטפה פשוטה מירושלים. הוא זיהה את כתב ידה העגול והברור של זלדה, אחת מהתורמות הקבועות לירחון. וכך היה כתוב: “כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה.”

זלדה גם ניתקה כל קשר עם וולך.

סיפורה של אהבה בין שתי משוררות, וולך הצעירה וזלדה המבוגרת, שנדלקה בפרץ התלהבות וכובתה בזעם.