בסתיו 2008, באחד מאתרי החדשות, נתקלתי בשני נאומים פוליטיים שהופיעו זה ליד זה. הראשון היה של נשיא ארה”ב, ג’ורג’ בוש, אשר נאם לאחר החלטתו להלאים חברות פיננסים אמריקאיות, בעקבות המשבר הכלכלי. בנאום זה, הוא אמר שהלאמת החברות היא צעד נכון ומוצדק, משום שהוא נעשה כדי להבטיח את המשך תפקוד כלכלת השוק, שהיא השיטה הכלכלית הטובה ביותר. רק כלכלת שוק, הוא אמר, תבטיח קיומו של עולם אשר בו לכל אדם, ללא הבדל גזע, דת או מין, תהיה הזדמנות להתעשר.
ממש לידו, פורסם נאום של נשיא ונצואלה, הוגו צ’אווס, בו התייחס להלאמת חברות האנרגיה בארצו. הוא טען שהלאמת החברות, היא צעד נכון ומוצדק, מכיוון שנעשתה כדי להבטיח את רווחתם הכלכלית של העניים, ואת כבודם. רק הלאמת החברות, אמר, תמנע מתאגידים רב-לאומיים לבזוז את אוצרות ונצואלה.
בשם ערכים חברתיים וכלכליים, הלאימו נשיאי ארה”ב וונצואלה חברות. אחד למען כלכלת שוק והשני למען רווחתם וכבודם של בני אדם. על ערכים אי אפשר להתווכח, רק להילחם. כשאני שואל, למה בעצם ערך אחד נכון ואחר לא, אי אפשר לתת נימוק הגיוני. ככה אני מאמין, ובזה נגמר העניין. עולם הערכים הוא הניגוד המוחלט של גמישות מחשבה, בה כל עמדה יכולה להשתנות בהתאם לנסיבות.
ובו ברגע, שראיתי את שני הנאומים של בוש וצ’אווס, זה לצד זה באתר החדשות, נזכרתי בספרון סיטואציוניסטי קטן שקראתי לפני שנים. הספרון עסק בשאלה האם אידיאולוגיות המתיימרות להבטיח לנו חופש, אמנם מגבירות את החופש בעולמנו. ותשובתו, כל האידיאולוגיות מציעות למעשה רק כלובים גדולים יותר ושלשלאות ארוכות יותר, והחלוקה בין שמאל לימין אינה אלא תרגיל חקירה בנוסח “שוטר רע” ו”שוטר טוב”.
וכך הוא העולם, כמו חקירה שאינה נגמרת. ובעולם זה אנשים נידונים לחיות.