סַמל: ערב המבצע, בזמן ההמתנה על הגבול, שקענו מפקד המחלקה ואני בויכוח על ההבדל בין חיים למוות. הלילה ירד סביבנו, ובחשיכה לא ראינו עוד איש את פני רעהו. אבל קולו החלול והאדיש חזר ואמר כי מוות אינו אלא הצטרפות הגוף לנפש שמתה כבר מזמן.
הוא דיבר על שירים שכתב למגירה, אשר יראו אור רק לאחר שייפול בקרב. ועל כך שהאהבה היחידה שידע היתה מקודשת בדם. הוא סיפר איך הלך בשדות, ואיך לחופש נולד. וכיצד באותו לילה מר ונמהר, יצא לפעולה ולא שב.
הוא שכנע אותי שאין מקום טבעי יותר עבור נפשי הכבויה מאשר גופה עטופה בדגל הלאום. שיחקתי בנצרה של הרובה, מעביר אותה לסירוגין ממצב נצור לבודד, ואז לאוטומטי. לא הרחק נשמע רחש מכשיר קשר, וקול המג”ד הפוקד להתחיל לנוע.
בשעה שהידקנו את האפודים הצעתי לו כי הלילה נקריב את חיינו כדי לבדוק את טענתו.
רב”ט: (בלגלוג) אני מבין שהתוכנית שלכם לא יצאה לפועל?
סמל: (אפוף מסתורין) באמת שאיני זוכר אם נפלנו בקרב באותו לילה.