“לעתים קרובות נשמעת הטענה, שבקיעתו של גוזל מהביצה אינה אירוע דרמטי כל כך כמו לידתו של יונק, אולם כל אלה שחושבים כך הם יונקים”
(“הורות טבעית”, סוזן אולפורט)
האם קיים הדבר הזה, שאנו קוראים לו “אינסטינקט הורי”? אם כן, מה מקורו? לביולוגית האמריקאית סוזן אולפורט יש תשובה נחרצת. הוא קיים, והוא גנטי. הספר ‘הורות טבעית’ שייך לאסכולה הגורסת, שכל התנהגות בעולם החי – ובכלל זה של בני אדם – היא תוצר של תכונות ביולוגיות. חותמה של תיאוריית “הגן האנוכי” ניכר היטב בספרה של אולפורט, המהווה ניסיון נוסף ליישם את תיאוריית האבולוציה על מדעי החברה.
תיאוריית “הגן האנוכי”, אשר נוסחה בספר של ריצ’רד דוקינס באותו שם, שפורסם ב-1976, הציגה גישה חדשה ביחס לתורת האבולוציה של דארווין, לפיה כל בעלי החיים מהווים אמצעי של הגנים האנוכיים שלהם לייצר גנים אנוכיים חדשים, או כמימרה הידועה “תרנגולת היא בסך הכל הדרך של הביצה לייצר עוד ביצה”. עולמו של “הגן האנוכי” הוא עולם של תחרות אכזרית, ניצול חסר רחמים, הונאה ומירמה. עולם בו הכל נמדד לפי שיקולי עלות-תועלת גנטיים. כמו מדענים רבים לפניו, דוקינס הצדיק במובלע את האידיאולוגיה השלטת של תקופתו, ותיאוריית “הגן האנוכי” אינה אלא בבואה של של העידן הקפיטליסטי, שבו הרווח האישי הוא חזות הכל.
בעולם שאולפורט מבקשת לשרטט “כל פרט חותר להשיג את עסקת הרבייה הטובה ביותר”, ולפיכך הוא נדרש “להשקיע את המשאבים ביעילות רבה ככל האפשר”. גילויי הרגישות של הורים לצאצאיהם אינם אלא ניסיון להגדיל את הסיכויים, שהאחרונים יעמידו ביום מן הימים צאצאים משלהם – כלומר יבטיחו את הישרדותם הגנטית. “אצל בני האדם הרגישות הזאת התפתחה והפכה לדבר המכונה בפינו אהבה”.
דפוסי התנהגות אלטרואיסטים אחרים, כמו שימפנזות שמאמצות גור זר, ההנקה השיתופית של גורי אריות, מעונות היום לצעירים של הפלמינגו והדולפין, והדבורה שמוכנה לעקוץ – וכתוצאה מכך למות – כדי להגן על הכוורת, נובעים, לפי אולפורט, אך ורק משיקולי עלות-תועלת גנטית. האירגונים החברתיים המגוונים של עולם החי, ובכלל זה אירגון החברה האנושית, הם לא יותר מאשר עיסקה מוצלחת, שבה כל פרט שואב יתרון גנטי אישי מהשתתפותו במסגרת החברתית. “הציפורים שחברו יחד פשוט מותירות אחריהן יותר גוזלים מאלו שלא עשו זאת”, מסכמת המחברת את התפקיד שממלאים קני הענק המשותפים של האורגי החברותי של ערבות דרום אפריקה.
יש משהו מאוד מפתה בתיאוריית “הגן האנוכי”. כמו פרויקט פיצוח חידת הקוד הגנטי, היא מבקשת לפענח את חוקי הג’ונגל. ליצור סדר בתוהו ובוהו. לתת משמעות לקיום, במעין “פרו ורבו” ביולוגי. כוהניה הגדולים של תיאוריה זו מציעים לחסידיהם אמונה שלמה בצידקת הדרך: שהרי אם תכלית קיומנו מתמצה בהפצת המטען הגנטי שלנו, מצטמצם תפקידם של המוסר והפילוסופיה לכדי הערות שוליים בלבד בעולם בו “רק החזק שורד”.
“תגיד לי מה אתה רוצה, ואביא לך מומחה”, אמר פעם לוי אשכול. איש המדע, כמו כל אדם, מתפקד בתוך מצב חברתי ולא יוצר אותו. הוא אינו מעל להיסטוריה, אלא חלק ממנה. כמו הארכיטקטורה, המוסיקה או הספרות, גם המדע הוא תוצר של תקופה, חלק מתודעה קולקטיבית גדולה יותר. איש המדע מרכיב, בלי משים, משקפיים תודעתיים המאפשרים לחושיו להתגמש לפי תפיסת עולמו. אולפורט אינה שונה. במקרים בהם מתגלה סתירה בין הממצאים לבין תיאוריית “הגן האנוכי” מעדיפה אולפורט להגמיש את כללי התיאוריה מאשר להודות בכשלונה.
“כל בעלי החיים מגבילים את מספר הצאצאים שלהם כדי לשמור על מספר שאותו יוכלו לגדל בהצלחה בהתחשב במשאבים הקיימים”, קובעת המחברת. אלא שקביעה זו עומדת בסתירה לירידה הקבועה בשיעור הילודה בחברות השפע האנושיות. אינטרס ההישרדות הגנטי היה אמור להכתיב גידול בילודה בחברות שבהן המזון זמין יותר, ושיעור תמותת התינוקות נמוך. כדי לסתום את החור שנפער בתיאוריה שלה, מציעה אולפורט הסבר מפותל, שלפיו דווקא בחברות השפע “הפכו (המשאבים) ליקרים יותר – ובמילים אחרות, נדירים יותר”, בשל ההוצאות הגדולות על “שכר לימוד אוניברסיטאי, ביגוד, מכוניות ותשלום ראשון למשכנתא”. אנשי השיווק לא היו עושים זאת טוב יותר. הישרדות גנטית, מסתבר, כוללת גם בית פרטי בפרברים ומכונית ארבע על ארבע. במודע או שלא במודע, אולפורט נותנת גושפנקא ביולוגית לתאוות השופינג. תרבות צריכה גנטית.
טענתה של אולפורט בדבר הקשר בין זמינות המשאבים למספר הצאצאים אינה עומדת במבחן המציאות, גם כאשר מדובר בבעלי חיים המוחזקים בשבי. כך למשל, מופתעת המחברת מכשלון תהליך הקינון של זוג עופות קלאו, הכלואים בביתן הציפורים בגן החיות בברונקס, “שם אין הקלאו חייב למצוא מזון, ואין טורפים שיש לחשוש בפניהם, ואין אפילו סיבה להסתגר בתוך עץ”. אולם, בעלי חיים המוחזקים בגני חיות – אפילו אם הם מקבלים שפע מזון וטיפול וטרינרי צמוד – נוטים ללדת מספר צאצאים נמוך מזה שיולדים בני מינם החופשיים בטבע. כבר היה מי שאמר כי הנשר לא יבנה לו קן בכלוב למען לא יוריש את עבדותו לגוזליו. החופש, למרות שלכאורה אינו משאב הכרחי להישרדות גנטית, חיוני לבעלי חיים לא פחות ממזון ומחסה כדי להעמיד צאצאים חדשים.
אולפורט אינה מצליחה לקרוא בין שורות החיים, ורואה לנגד עיניה רק משאבים מדידים. לכן היא אינה מסוגלת להבין כי החיה הכלואה, שנפשה יוצאת לרוח המרחבים, כמו גם האדם שמבקש להשתחרר מכלוב הזהב של חברת השפע, מאבדים לאיטם את חדוות ההולדה. כי אין חיים בלי חופש.
סתירה נוספת, שעולה בספר, קשורה להסבר שמספקת המחברת לתהליך המדיקליזציה של ההולדה, ובכלל זה העברת הלידה מן הבית אל בית-החולים. לטענת אולפורט, נובע המעבר לבית-החולים מאינסטינקטים ראשוניים (גנטיים?) הדוחפים את האשה לבניית קן, זכר כלשהו לעברה האבולוציוני הרחוק. אלא שהסביבה הטבעית של האישה – ה”קן” שלה – היא דווקא הבית החם והמוכר, ולא בית החולים הקר והמנוכר. נדמה כי אולפורט הופכת את העולם על ראשו, כדי שיתאים לתיאוריה שאותה היא מבקשת להוכיח.
בניסיון לספק הסבר גנטי לתופעה הרווחת של אימוץ צאצאים לא ביולוגיים – אותה כינה דוקינס בספרו “טעות כפולה, כי המאמצת לא רק מבזבזת את זמנה, היא גם משחררת נקבה אחרת מעול גידול הצעירים” – טוענת אולפורט כי מרבית מקרי האימוץ מתרחשים למעשה בין פרטים עם גנים משותפים רבים, כלומר קרובי משפחה. את מקרי האימוץ שבהם לא ניתן להצביע על אינטרס גנטי, היא פוטרת כ”זיהוי מוטעה”. החוקרת אינה מציעה כלל הסבר לתופעה של אימוץ בין מינים ביולוגים שונים – כמו אין ספור המקרים של כלבים וחתולים, שאימצו גורים יתומים של בואשים או חזרזירים. היא גם לא מסבירה מקרים של הצלה בין מינים ביולוגים, דוגמת דולפינים שהצילו בני אדם מטביעה, או אנשים שאספו לביתם בעלי חיים פגועים.
‘הורות טבעית’, כמו תיאוריית “הגן האנוכי”, מהווה לא יותר מאשר שדרוג של התפיסה המכניסטית של עולם החי מבית מדרשו של רנה דקארט. הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17 השווה במאמרו ‘על המתודה’ את בעלי החיים לשעונים. אולפורט מדמה אותם ל”מחשבים פיזיולוגיים”. כך או כך, הניסיון לכלוא את קשת גווני עולם החי בקופסאות האפורות של התודעה האנושית נדון לכישלון.
