בשנת 1681, ערב מינויו למנהל מצפה הכוכבים המלכותי בקופנהגן, הצליח האסטרונום הדני, אולה רמר, לתפוס את האין-סוף. “סוד האין-סוף טמון במהירות האור”, כתב רמר ביומנו. חמש שנים קודם לכן היה לאדם הראשון שהצליח למדוד את מהירות האור, ולהפריך בכך את טענתו של דקארט כי מהירות האור היא אין-סופית.
לאחר שהצליח לקבוע כי מהירות האור היא סופית, מצא את עצמו רמר משתעשע במחשבה כי חלק מהכוכבים שבהם צפה בלילות מבעד לטלסקופ, למעשה אינם קיימים עוד. “קרני האור שיעידו על כך פשוט טרם הגיעו לכדור הארץ, וככל הידוע לי, הכוכבים כבו זה מכבר”, כתב.
כך המשיך והרהר, מגלגל במוחו גרמי שמיים, עד שעלתה בראשו מחשבה מטרידה משהו. אם הוא יכול לראות כוכבים שאינם קיימים עוד, הרי שמישהו המביט לעבר כדור הארץ מכוכב אחר, עשוי לראות את כדור הארץ גם אחרי שזה יחדל להתקיים. בעזרת טלסקופ משוכלל דיה, אף יוכל לצפות ברמר עצמו, חי ונושם, גם לאחר מותו.
מחשבה זו בלבלה את דעתו של רמר. אף כי מדידות שערך של ליקויי ירחיו של צדק הוכיחו מעל לכל ספק כי מהירות האור היא סופית, התקשה לעכל את מלוא משמעות הגילוי: ככל שמביטים ממרחק רב יותר, רואים רחוק יותר אל העבר. כך ניתן לראות לא רק דברים שישנם ולא יהיו, אלא גם כאלה שהיו ואינם עוד.
בלילה טרוף שינה, ניסה רמר לשווא ליישב את הפער בין המשתמע מגילויו המדעיים לבין השכל הישר. וכך כתב ביומנו: “חזקה עלי שאצליח להבין כי כשם שהצופה בכדור הארץ מכוכב צדק רואה את עולמנו כפי שהיה לפני מחצית השעה, כך המביט אל כדור הארץ מקבוצת הכוכבים הרחוקה אנדרומדה עשוי לראות את הדברים כפי שהיו לפני דורות רבים, אולי אפילו בימי בראשית. אך מה יראה הצופה לעבר הארץ ממרחק רב אף יותר? מה יראה המביט ממרחק אין-סוף? הרי לא יעלה על הדעת שלא יראה דבר!”
שאלה אחרונה זו לא נתנה לו מנוח. שוב ושוב הפך בה, ללא הועיל. לימים יהיו שיגידו כי התשובה לשאלה היתה מעבר לאופק תודעת תקופתו של רמר. אולם רסיסי התובנות והדמיונות שהתרוצצו בראשו – אשר יחלפו יותר ממאתיים שנים בטרם יבשילו לכדי רעיונות סדורים בתורת היחסות של איינשטיין – דחקו בו לא להרפות מהחיפוש אחר תשובה, ולרדוף את האין-סוף עד למאורתו. “במשימה זו לא יספיקו עוד תצפיות על תנועות גרמי שמיים”, כתב רמר. “כאן לא יועילו מדידות זמני היעלמות ירחיו של צדק או תבניות מתמטיות מופשטות. כדי ללכוד את האין-סוף, יש לתפוס את הבלתי נתפס. להבין את שאינו ניתן להבנה. ורבים וטובים כבר כשלו בכך”.
ראשון ציידי האין-סוף היה ארכימדס היווני. תחילה לכד את מיריאד המיריאדות (רבבת רבבות), המספר הגדול ביותר בתקופתו. אחר כך הוסיף מספרים גדולים יותר, ולבסוף אף חישב את מספר גרגרי החול בעולם. זמן קצר לפני מותו, בשעה שצבא רומא צר על עיר הולדתו סירקוסאי, הצליח ארכימדס ללכוד את האין-סוף. אולם התובנה הגדולה שהאירה את תודעתו לא הועילה לו מול החייל הרומאי שהרג אותו בניגוד לפקודת המצביא מרקוס קלאודיוס מרקלוס. שישה דורות אחר כך, כאשר התגלה קיברו הנשכח של ארכימדס, לא נותר זכר לאור הגדול שאחז במתמטיקאי היווני הדגול.
רמר העמיק לקרוא בחיבוריו של ארכימדס כמו גם בכתביהם של ציידי אין-סוף אחרים, החל מהפילוסופים היוונים זנון ואריסטו וכלה במתמטיקאי האנגלי בן זמנו, ג’ון ואליס, אשר נודע כמי שהנהיג את הספרה שמונה שוכבת על צדה כסמל האין-סוף. אולם ככל שגדלו ידיעותיו של רמר אודות ניסיונות העבר לתפוס את האין-סוף, כך הלכה והתבהרה לו ההבנה הכואבת כי על מנת לתפוס את הבלתי נתפס, יהיה עליו לשכוח את כל ידיעותיו הקודמות. התשובות שביקש דרשו ממנו להרפות מאחיזתו במציאות, ולצלול אל התוהו האין-סופי.
מעט מאוד ידוע על לבטיו של רמר בעניין זה, אולם כעבור זמן הוא זנח את המחקר בתחום האסטרונומיה, והחל להקדיש את עיקר מרצו להשלטת סדר בחייו על פני הארץ. הוא נשא לאשה את בתו של המורה הראשון שלו באוניברסיטת קופנהגן, פרופסור ארסמוס ברתולין, ועמל על יצירת שיטה לאומית ראשונה למדידת אורך ומשקל בדנמרק. בהמשך גם פיתח סולם טמפרטורות עם הפיסיקאי דניאל פרנהייט, התקין בראשונה מנורות רחוב בקופנהגן, והביא לאימוץ לוח השנה הגרגוריאני בארצו. לקראת סוף ימיו, אף התמנה לראש משטרת קופנהגן, תפקיד אותו מילא עד מותו.
מספרים כי שנים אחר כך, כאשר נודע לאייזק ניוטון כי כל כתביו של רמר המנוח עלו באש בשריפה הגדולה של קופנהגן, הניח המדען האנגלי הנודע בצד את הספר בו קרא, נטל בידו סימניה, וחיבר את שני קצותיה. אלא שאת הקצוות חיבר במהופך, כך שהסימניה התקרזלה לכדי לולאה מסובבת*. כאשר העביר אצבע לאורכה בצורתה זו, התברר לו כי לסימניה יש למעשה רק צד אחד, אין-סופי. לרגע קט היה האין-סוף לכוד בידיו, ומיד חמק.
* ניוטון יצר מבלי דעת את לולאת מוביוס, הנקראת על שמו של המתמטיקאי הגרמני אוגוסט פרדיננד מוביוס, אשר גילה אותה באקראי יותר ממאה שנים אחרי מותו של ניוטון. כדי ליצור לולאת מוביוס, לוקחים רצועת נייר ארוכה, מסובבים את אחד הקצוות מחצית הסיבוב, ואז מדביקים אותו לקצה השני. להבדיל מלולאת נייר רגילה, אשר לה יש שני צדדים נפרדים, לולאת מוביוס היא בעלת צד אחד בלבד, אין סופי.
