דירק לודיגס: “בתעשיית הפורנו הסטרייטית… הגברים הם הדומיננטים, הם השולטים והמנצלים את הנשים. אצל ההומואים המצב הזה לא קיים…”
כוכבת הפורנו שרון קאן: “אבל כל הפורנוגרפיה היא ניצול אחד גדול לא?! זה ממש לא משנה אם מדובר כאן על גברים בינם לבין עצמם או על גברים עם בנות המין השני…”
לודיגס: “למה?”
קאן: “כי הכסף גורם לאנשים לעשות דברים, שבלעדיו הם לא היו מעלים על הדעת לעשותם.”
לודיגס: “אבל הרי בכל מקצוע זה ככה לא?”
קאן: “נכון. בגלל זה כולנו מנוצלים…”
(‘וולף’)
וולף הוא שמו המקצועי של הולגר זיל, כוכב גרמני הומוסקסואלי של סרטי פורנו בהוליווד. סיפורו מאפשר הצצה אל עולם הפורנו של ארצות-הברית מנקודת מבטו של האחר, הומוסקסואל-גרמני. הוא עושה זאת בלי התחסדות וללא מוסר כפול נוסח אמריקה השמרנית, אשר “מובילה במקום הראשון בעולם במספר האנשים החולים במחלות מין… במספר ההריונות הלא-רצויים בקרב קטינים… בהסברה ובחינוך ירודים בנושאי מין ובחקיקת חוקי-מין מן הנוקשים ביותר בתרבות המערב. כאשר, במקביל, 90% מהחומר הפורנוגרפי ומתעשיית הפורנו הכלל-עולמית, מיוצרים ונמצאים בעמק סאן פרננדו, צפונית להוליווד”.
לכאורה, ספר מסוג זה צפוי לעורר את הדיון המסורתי בשאלת זכות הקיום של הפורנוגרפיה. חופש ביטוי מול כבוד האדם. ‘שסתום ביטחון’ מול ‘תעודת הכשר’. מה גם שפורנו הומוסקסואלי מציב אתגר בפני המתנגדים לפורנו בשל היעדר ייצוג משפיל של נשים, ואף נתפס על-ידי הומוסקסואלים רבים כביטוי לשחרור.
אלא ש’וולף’ מוביל את הקורא למבט על הפורנוגרפיה בהקשר רחב יותר. הולגר זיל ושותפו לכתיבת הספר, העיתונאי דירק לודיגס, אשר שימש בעבר כתב פוליטי, מצביעים על המשותף לתעשיית סרטי הפורנו ולתעשיות אחרות בחברה המערבית. “הפוליטיקאי צריך בשלב כלשהו בקריירה שלו, ללמוד לשקר אפילו לעצמו. בפוליטיקה זה אמצעי לשרוד”, כותב לודיגס, “מאותה סיבה בדיוק צריך פועל-המין ליצור בתוך עצמו מידה של אמינות ואמת פנימית. ההבדל הוא בשיטת ההישרדות”. הולגר זיל מפנה את אותו טיעון כלפי תעשיית האופנה, שבה התחיל את דרכו. “עסקי-האופנה מאד קשים, יותר נוקשים מעסקי-הפורנו”, מספר זיל. “בתור דוגמן אופנה השתמשו בי וסבלו אותי כל עוד התאמתי את עצמי לכללים; האם הם התאימו לי או לא – זה לא עניין את המעבידים שלי כלל. אני מכרתי את גופי – הם רצו גם את נפשי”. המסר בדבריהם של לודיגס וזיל הוא, כי בעידן המודרני נדרש כל אדם למכור את נשמתו כדי לשרוד. הפורנוגרפיה אינה חריגה, אלא רק ביטוי נוסף של הסדר הכלכלי-חברתי המערבי.
יתכן שבחירתו של הולגר זיל בכינוי ‘וולף’, שם בדוי שהיה חביב על אדולף היטלר כשנסע בעילום שם, מרמזת לקשר בין הטיעון שלו לגבי מקומה של הפורנוגרפיה בתרבות המערב לבין הטענה כי הנאציזם היה התגלמות של ערכי תרבות המערב, ולא חריגה מערכים אלו.
בחירתו של זיל בשם מקצועי הזהה לשמו הבדוי של היטלר, אשר רדף והשמיד המוני הומוסקסואלים, נעשתה מדעת או שלא מדעת. אך הרמיזות לדמוניזציה של הפורנוגרפיה בתרבות המערב אינן מסתיימות בו. זיל מתאר את התרבות האמריקאית כפולחן של אסתטיקה מושלמת, ארית כמעט. “בטבע יש לאנשים אף גדול או עקום, חטטים על העור, ישבן רדום או ציצים נופלים. בקליפורניה, הרופא המנתח מיישר את האף ומקטין אותו, הוא משתיל את השיער החסר על הקרקפת, מוריד וסופג את השומנים המיותרים, שורף עם קרן-לייזר פגמים וכתמים בעור וממלא בצורה טבעית את חלל השדיים הצמוקים”.
הדימוי המושלם שמוכרת תרבות המערב לא פסח על אולפני סרטי הפורנו האמריקאים. “ברגע שהייתי מתחיל להזיע היו עוצרים את הצילומים, מאפר היה מגיע אלי, נכנס אל הסט ומייבש לי את הפנים בעודי נותר בדיוק בתנוחה שבה הייתי מקודם. בהפקות של (אולפני) פאלקון לא מזיעים. רק אנשים אמיתיים מזיעים בזמן יחסי מין, לא הדמויות של פאלקון. בתוצר הסופי זה מקנה לדמויות מעין ניקיון סטרילי, כאילו הן דמויות מושלמות על-אנושיות… הצופה לא אמור להזדהות עם השחקנים בסרט, הוא אמור להתפעל ולסגוד לדמויות המופיעות בו”.
עולם היופי הפשיסטי הבלתי אפשרי שהולגר זיל מתאר, על ההרס וחוסר הרחמים שלו, הוא העולם של כולנו, הטרוסקסואלים והומוסקסואלים כאחד. גברים ונשים. בין אם אנחנו צרכני פורנו ובין אם לא. ‘וולף’ הוא תביעה להחזרתה של הדמוקרטיה ליופי, במקום “המכונה האמריקאית המדגישה ללא-הרף את הצורניות החדגונית של הגוף האנושי”, תעשיית מוות ענקית המייצרת אנורקסיה ואשליות, מוצרי דיאטה ואופנה, מיניות סינתטית וזיקפה להמונים.
וכנגד כל אלה, מתוך עולמם של נערי הטלפון, הזונות, נערי הסטריפטיז, השפנפנים ושחקני הפורנו, עולה קולו של זיל, קולו של היופי האמיתי, היופי הבלתי מושלם.
