ההסכם להקמת בית הסוהר הפרטי הראשון בישראל שנחתם באחרונה עם אפריקה ישראל של לב לבייב, מנרב הנדסה וחברת אמרלד, מפעילת בתי סוהר פרטיים קטנה מארה”ב, מסמל שלב חדש ומסוכן בהפרטת השירותים החברתיים בישראל.
בתי הכלא קיימים לצורך שתי תכליות מוצהרות: הרחקתם מהחברה של אנשים שהסבו נזק לאחרים ושיקומם של העבריינים. אלא שבעוד שאת התכלית הראשונה יכולים למלא גם בתי סוהר מופרטים, הרי שהתכלית השנייה עומדת בסתירה מובהקת למטרתם של עסקים פרטיים. בשעה שלמדינה יש אינטרס לשקם אסירים ולהחזירם כאנשים טובים יותר לחברה, הרי שלזכיין פרטי שמנהל כלא אין שום עניין בכך. ההפך הוא הנכון. ככל שיש יותר אסירים בבתי כלא מופרטים, הזכיין מרוויח יותר. הפרטת בתי הכלא הופכת את האסירים לסחורה, ואת השיקום לסיכון עסקי. ככל שיותר אסירים ישוקמו, פחות אנשים ייכלאו, והעסקים ייפגעו.
הפרטת שירותי הכליאה האמריקאים ממחישה זאת היטב. מאז נפתח בית הסוהר הפרטי הראשון ב-1984, מספר האסירים בארה”ב יותר מהוכפל. ב-2004 היו כלואים בבתי סוהר בארה”ב כ-2.1 מיליון אסירים – יותר מאשר בכל ארץ אחרת בעולם, כולל סין, שאוכלוסייתה גדולה פי ארבעה ויותר. בקרב אמריקאים ממוצא אפריקאי בשנות העשרים של חייהם יש כיום יותר אנשים בבתי סוהר מאשר באוניברסיטאות.
בתי הסוהר הפרטיים בארה”ב מעסיקים בתפקידי ניהול ושתדלנות מספר רב של עובדי ציבור בכירים לשעבר, משפטנים וסוהרים, הפועלים לקידום חקיקה לענישה פלילית מחמירה יותר. הלובי שמפעיל המגזר הצליח בעשור החולף להביא לכך שיותר מעשרים מדינות בארה”ב אימצו חוקים הקובעים כי אחרי שלוש עבירות, גם אם העבירה השלישית היא זניחה, העונש הוא מאסר עולם, מבלי שלבית המשפט תהיה אפשרות לשקול כל מקרה לגופו.
אין פלא אפוא שצמיחת המגזר, שהכנסותיו השנתיות מתקרבות ל-2.5 מיליארד דולר, היא מהגבוהות בארה”ב. ארבע החברות הבורסאיות הגדולות העוסקות בהפעלת בתי סוהר בארה”ב נהנו ב-2004 מרווח שולי גולמי של 34%, ומכפיל הרווח על מניותיהן היה 25 – כמעט כמו של מניות האינטרנט.
כדרכם של עסקים, גם זכייני בתי כלא פרטיים עושים כל שביכולתם כדי למקסם את רווחיהם, לא פעם על חשבון השירותים לאסירים. כך למשל, בארה”ב מחזיקה חברת התקשורת MCI במונופול על שיחות טלפון בבתי הסוהר, והתעריפים שהאסירים נדרשים לשלם גבוהים פי שישה מהרגיל. יתר על כן, חיסכון בהוצאות בתי הסוהר מושג גם על ידי קיצוץ השירותים שמספקים הזכיינים לאסירים, תוך העסקת סוהרים זולים וחסרי הכשרה, המתחלפים תדיר – כפי שהוכח גם בישראל, בבית הכלא הניסיוני רנסנס בנצרת, שהופרט חלקית בלבד.
דו”ח שפירסם ארגון רופאים לזכויות אדם הראה כי הניסיון בעולם בהפרטת בתי כלא מצביע על פגיעות קשות בזכויות האסירים וברווחתם, בין השאר בתחומי החינוך והבריאות, וכן על התעללות, הזנחה, ניצול פיזי ומיני ואלימות מצד הסגל. כאשר מדובר בזכויות אדם – ולמי ששכח, גם אסירים הם בני אדם – אין מקום לשיקולי רווח.
בית הסוהר הפרטי הראשון של ישראל, שהחוזה להקמתו נאמד ב-1.4 מיליארד שקל, לא צפוי להיות שונה. מה גם שהזכיין יתכנן, יבנה, יתפעל וינהל את הפרויקט ללא שיתוף שירות בתי הסוהר – מצב שעלול לגרום למדינה להימנע מלהתערב במקרים של פגיעה בזכויות האסירים בשל שיקולים כלכליים, שכן ביטול הזיכיון יחייב אותה לקנות את הפרויקט ולהחזיר לזכיין את השקעתו. יתר על כן, החיסכון למדינה לא צפוי להיות ניכר, שכן המתקן מיועד לקלוט אסירים בדרגות סיכון מזערית ובינונית, בעוד שהאסירים הקשים יישארו בטיפול מערכת הכליאה הציבורית.
בכמה מקומות בעולם שבהם הופרטו שירותי הכליאה כבר ניכרים הרהורים נוספים לגבי המהלך. בניו יורק ובאילינוי אסרו על הקמת בתי כלא פרטיים חדשים, ובמקומות אחרים, כגון צרפת ודרום אמריקה, דבקים במודל ההפרטה החלקית. זכות הכליאה מסתמכת על כך שהמדינה מייצגת את האינטרס החברתי, ואין היא נגועה באינטרסים צרים. הפרטת שירותי הכליאה שומטת את הבסיס מתחת להנחה הזאת, שכן היא יוצרת מגזר עסקי שיש לו אינטרס כלכלי בגרימת סבל לבני אדם. עבור זכייני בתי סוהר פרטיים, הפשע אכן משתלם.
