בדורנו התעוררו והגיעו לשחרור מעמדות ועמים מדוכאים רבים. אולם רק חלק מהם הצליח לפתח את החירות שהשיגו ולשמור עליה מפני הסכנות המרובות. המערכה העיקרית מתחילה לרוב למחרת המהפכה, והנשארים בני חורין הלכה למעשה ומשתמשים כראוי בחירותם ובשלטונם – מספרם קטן ביותר. כיצד עומדים אנחנו במערכה הזאת?
יש עמים שלחמו והגיעו לעצמאות, אולם לא ניצחו את האויב בקרב האחרון ונפלו בסופו של דבר. והיו מקרים שהאויב מבחוץ הוכרע, אולם השלטון העצמי החדש לא הצליח לרכז סביבו את העם כולו וריב פנימי או מלחמת אזרחים אכלו והחריבו את עצמאותו. וקרה גם שמשטר חדש, מוכר גם מבית ומחוץ, לא מצא את הדרך ואת הכוח להתגבר על הקשיים הכלכליים והסוציאליים שנתגלו והללו כרסמו ועשו את החירות פלסתר.
כל הסכנות האלה ארבו לנו: לאחר הקמת המדינה חדרו אויבים לארץ וחלקים ניכרים היו בידיהם. להתבדלות ואי-ציות לאומי יש מסורת ארוכה בתוכנו. ולימינה התייצבו בישראל העצמאית ארגונים חזקים של הפורשים ונתגלו סימני התבדלות אף בחוגים נוספים. מאידך, חתרה הממשלה המנדטורית בימיה האחרונים – להצמיח אנרכיה והרס כלכלי בארצנו. וארבה גם הסכנה שמא תיעף מחשבתנו מרוב מאמץ ולבנו ירום מרוב נצחונות, שמא לא נשגיח במכשולים הטמונים לנו בעתיד מהיותנו מעטים כל כך, שמא נהיה בטוחים יתר על המידה, שמא נתפרק.
הסכנות היו חמורות וריאליות מאוד. אולם האויב גורש והגבולות הותוו; הוקמה ממשלה נבחרת ומוכרת על ידי העם כולו; חוסל התוהו ובוהו ונעשו צעדים ראשונים להסדרת התצרוכת והגברת הייצור; במשך השנה הוגדל באופן ניכר מספר היהודים במדינה והכנסת חוקקה חוק שרות שיש בו להגביר ולהעלות את יכולתו ההגנתית והמשקית של כל אדם בישראל. העם מתגבר על הסכנות האורבות לריבונותו במישרין. הנדע להשתמש בה כראוי?
עם גמר מלחמת העולם הראשונה עלו מפלגות סוציאליסטיות לשלטון בשורה של ארצות. רובן ירדו ונפלו לאחר זמן. עם גמר מלחמת העולם השנייה בא גל חדש של עליית הסוציאליזם. וחשוב מתגלה חוסר היכולת לעמוד בראש. השפעת הפועלים בממשלת צרפת ירדה פלאים, בבלגיה הורחקו הסוציאליסטים כליל. מיהו הכוח המצליח כל כך בהפלת שלטון של פועלים? האמנם הקפיטליזם? זה הקפיטליזם הכושל הנאבק עם משבריו החמורים והשנוא כל כך על עמי אירופה והעולם הקולוניאלי כאחד?
יש ותנועת פועלים מעלה בעלותה בעיקר את החזקים יותר בקרב המדוכאים והיא מזניחה, מפקירה, ממשיכה בדיכוים של המנוצלים והנרדפים ביותר. כך נהגו לפני דור סוציאליסטים בגרמניה, באיטליה, בופלין – לגבי המונים של מחוסרי עבודה ופרנסה בארצותיהם. כך נהגו ונוהגים עד היום הזה נציגי הפועלים בממשלות לגבי עשרות עמים ושבטים משועבדים בארצות הקולוניאליות. ואלה מיליוני העלובים והמקופחים ביותר – האם לא הם המשמיטים את הקרקע מתחת לרגלי השליטים, שבגדו ביעוד הצדק והיושר אשר למענו הועלו? האם לא זעמם ומריים של אלה, בין שיוכנס באפיק פשיסטי, בין שיוכנס באפיק קומוניסטי – האם לא הוא השובר ממשלות פועליות בימינו? גם תנועות – עיקר מבחנן מתחיל לאחר שהן מגיעות לשלטון, שעה שנפתחת לפניהן האפשרות להגשים את האידיאה שלמענה לחמו.
כיצד עומדים אנחנו במבחן הזה?
ממשלתנו כבולה יותר מממשלת כל עם עצמאי אחר, כיוון שהסוברניות שלנו פגומה. היא אינה משתרעת אלא על חלק קטן של העם היהודי – על אלה הנמצאים במדינת ישראל. אין בידי הממשלה לגייס, מתוקף סמכויותיה הסוברניות, ולהעמיד לרשות יעודנו – את אונה והונה של האומה כולה. בגבולות האפשרויות הקיימות העמיסה מדינתנו על עצמה משימה גדולה וקשה ביותר – להכפיל את הישוב בארבע השנים הקרובות ולשחרר מגלות כל יהודי הרוצה בכך. והממשלה – עז רצונה להגשים את התוכנית. המוכנה לכך התנועה? המוכנים כליה ואנשיה?
השבוע התקיימה הועידה הרביעית של חבר הקבוצות. דברי החברים היו מוקדשים בחלקם הניכר לבעית המשבר החברותי העובר על ההתיישבות השיתופית. לארץ נכנסים רבבות, ואילו לקיבוץ ולקבוצה מגיעים רק מעטים. ישובינו השיתופיים, שבהם חותר האדם וחותרת החברה כולה לחיי צדק ושוויון מלא – כוח משיכתם ירד והם חדלים להיות חוט השדרה של תנועתנו. האם אין זה אלא משבר ההתיישבות הקיבוצית בלבד? האם אין הוא מורגש בציבור העובדים כולו?
גם עתה קיים ואף גובר בתוכנו הלהט לשוויון והמרי לעוול וקיפוח. אולם הפנים מכוונים בעיקר למעלה, ואולם לגבי החלשים ממנו, לגבי עמוסי סבל רב יותר מסבלנו – נחלש ואף פג לעיתים הלהט הזה. מסביב לעניין שינוי צורת עבודתם של שלוש מאות פועלי אפיה בתל אביב הוקם רעש גדול, מפלגות שלמות התייצבו למלחמה הזאת, ואילו מסביב לבעיות של מחנות העולים שבהם מתנוונים חיי אדם, חיים של רבבות, שורר למעשה שקט בציבורנו. ירידת הלהט לצדק ולשוויון בתוכנו – מן ההכרח שתפגע בעיקר בעולים החדשים, באלה העומדים לעלות, בגזולים ובשדודים שבהם; מן ההכרח שיפגע בעצם האפשרות של המשך העלייה ההמונית. המשבר בתנועה הקיבוצית – אות אזהרה הוא לנו, לאומה כולה.
המדינה בימינו מגלה יכולת בלתי מוגבלת כמעט בשטחים רבים מאוד. היא אינה מגלה יכולת בשאלת האדם ותכונותיו הנפשיות, בעניין העלאת סגולותיו המוסריות והגברת נכונותו לפעול ברוחן מרצונו החופשי. ולנו זהו הנכס היקר ביותר, מכשיר מלחמתנו העיקרי. אם מדינת ישראל תהיה בנדון זה חסרת אונים אף היא – התוכל להגשים את המשימה הגדולה שהטילה על עצמה? האדם בישראל מוסר למדינה ולממשלתה סמכויות בלתי מוגבלות כמעט, הוא מעמיד לרשותה את כל אשר לו. התוכל המדינה להשתמש בעצמה הגדולה הזאת לא בלבד כדי להרבות נכסים חומריים, אלא גם להגביר ולהפעיל את נכסי הרוח, את התכונות האנושיות הנעלות בלב כל אחד מאיתנו?
ייתכן כי זהו עיקר הבעיות של האנושות כולה בדורנו.
