הכנסת הסירה את חסינותו של ח”כ עזמי בשארה, על מנת להעמידו לדין בגין דברי שבח למעשי אלימות ותמיכה בארגון טרוריסטי. בכך חשפו שוב חברי הכנסת כיצד נוהגת המערכת הפוליטית הישראלית במשוא פנים כאשר מדובר בחופש הביטוי של אזרחיה הלא יהודים.
טרור, אמצעי המבוסס על מעשי אלימות לשם הפחדה והשמדה, היה ונותר אחד האמצעים בו עושה שימוש מדינת ישראל כדי להילחם במתנגדיה. תוכנית ד’, הפשיטה על הכפר קיביה, והפצצות צה”ל בביירות במהלך מלחמת לבנון הן רק אחדות מדוגמאות אין ספור. יתרה מזאת, אף לא חסרו דוגמאות לישראלים שהשמיעו דברי שבח למעשים אלה. “אז נהרגו מאה ערבים, בפעם הבאה הם לא יתעסקו איתנו”, אמר אחד ממקבלי ההחלטה להפיל את מטוס הנוסעים הלובי שחדר בטעות למרחב האווירי של ישראל ב-1973. דבריה של גאולה כהן אחרי הטבח במערת המכפלה, בוטים אף יותר: “במעשה נקמה זה רצה ברוך גולדשטיין גם להזעיק שמים וארץ, וכשהוא ירה על ימין ועל שמאל עוד-ועוד-ועוד, באותה שעה עצמה הוא כאילו גם זעק די-ודי-ודי”. ואם אלה אינם דברי שבח לטרור, דברי שבח מהם?
אישי ציבור ישראלים אף קראו במהלך השנים לביצוע מעשי אלימות וטרור, החל מקריאתו של טומי לפיד בתוכנית הטלוויזיה “פופוליטיקה”, עוד בטרם נבחר לכנסת, להציב עשר מכוניות תופת בשטחים בתגובה לפיגועים נגד ישראל, וכלה בדברי שר החוץ לשעבר, דוד לוי, “דם תמורת דם, ילד תמורת ילד”. אלא שאיש לא העלה בדעתו להעמידם לדין, שכן מדובר ביהודים. החלטת הכנסת להסיר את חסינותו של בשארה אינה על כן אלא גזענות לשמה, בכסות של שלטון החוק.
