האם מישהו מאמין באמת ובתמים שחיסול הכלכלה הלבנונית השברירית יסייע להשבת השקט בגבולה הצפוני של ישראל? האם ההרס שזורעות הפצצות חיל האוויר בתשתיות הפיסיות והכלכליות של לבנון אמנם יקרב את השלום המיוחל עם מדינת הארזים?
ספק רב. למעשה, קרוב לוודאי שההפך הוא הנכון. ההיגיון הבסיסי של כלכלת השוק, שתומצת בתיאוריה של העיתונאי האמריקאי תום פרידמן – שלפיה לא פורצות מלחמות בין מדינות שבהן יש סניפים של מקדונלד’ס – קובע כי שפע כלכלי הוא הבסיס האיתן ביותר ליחסי שכנות טובים בין מדינות.
הפעלת הכוח המסיבית של ישראל נגד לבנון המתאוששת לאטה – לאחר ששני עשורים של מלחמת אזרחים וכיבוש זר קיצצו במחצית את התוצר המקומי שלה – היא קצרת רואי לא פחות משהיא אכזרית. החרבת תשתיותיה של לבנון שסועת הקרבות, הכורעת תחת נטל חוב חיצוני של כ-26 מיליארד דולר (170% מהתוצר), אולי מספקת את הדחף הישראלי המיליטריסטי “להראות להם” ואולם היא נטולת כל חזון או היגיון כלכלי.
שמונה שנים לאחר פתיחתו של סניף מקדונלד’ס הראשון בלבנון ו-13 שנים אחרי פתיחת הסניף הראשון של הרשת בישראל, נראה כי שתי המדינות – שבניגוד למרבית מדינות האזור אימצו בחום את מודל כלכלת השוק – עדיין לא הפנימו את ההיגיון הטמון ביסוד מודל זה: עוני ומחסור לעולם יולידו שנאה ואלימות, בעוד ששפע וצמיחה יסייעו ליישוב מחלוקות בדרכי שלום. הרס כלכלת לבנון על ידי ישראל, שפוגע ללא הבחנה בכל הלבנונים, מהווה סוג של טרור כלכלי. ולטרור, כנהוג לומר במקומותינו, לא נכנעים.
