אני חושב שהדבר המעניין ביותר בתנועה לזכויות בעלי חיים בישראל הוא האופן שבו היא נולדה. לא יהיה מוגזם לומר כי זו היתה אחת מהקונספירציות האנרכיסטיות המבניות המקוריות היחידות שאני מכיר ב-140 השנים האחרונות, וכזו שגם ראתה את הנולד. מה גם שהיא הצליחה, אולי אפילו יותר מדי…
המושג זכויות בעלי חיים הגיע באיחור לישראל, לקראת תחילת שנות ה-90, ובאדיבותם של האנרכיסטים. האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים פעלה מאז שנת 1983, אבל היתה עסוקה בזווית המדעית ונמנעה מהתמודדות עם ההשלכות הרחבות יותר של עמדתה המוסרית שלה עצמה. רק כדי להמחיש כמה מאוחר העניינים התעוררו כאן: הספר הראשון בעברית על ניסויים בבעלי חיים יצא בשנת 1991, החוק הראשון שבכלל התייחס לנושא נחקק ב-1994, ותרגום הספר “שחרור בעלי חיים” של פיטר סינגר ראה אור רק ב-1998.
בתחילת שנות ה-90, נקודות מבט חדשות החלו לתפוס את מקומה של הפוליטיקה ממוקדת-פלסטין – מגמה שהתהפכה, בצורה די אלימה, עם פתיחת האלף החדש – והאנרכיסטים הפכו כל אבן בחיפוש אחר דרכים חדשות להגביר את השפעתם בחברה. חלקם הגיעו למסקנה כי במקום לקדם אנרכיזם כמכלול, עדיף יהיה להציג אותו מבעד לעדשה של מאבק אחד. וכך החלו דיונים רציפים, רשמיים ובלתי רשמיים, בפארקים ציבוריים שטופי שמש ובמקלטים של בתי ספר בחצות, שכולם התמקדו בשאלה אחת: איזה מאבק טומן בחובו את ההזדמנות הטובה יותר להפיץ את המגוון הרחב ביותר של רעיונות רדיקלים?
גיחות טקטיות קצרות בוצעו על ידי אי אלו אנשים למאבק לפירוק נשק גרעיני וכן למאבקי אקולוגיה חברתית, יחד עם הקבוצה “פעולה ירוקה”, אולם בסופו של דבר הבנו שנדרש חומר גלם חדש ובתולי. ואף אחת מהאפשרויות הללו לא התאימה לצרכינו יותר מאשר המאבק הבלתי מוכר באותם ימים למען זכויות כלבי ים או פילים – וכך חנויות פרוות וקרקסים הפכו לשני היעדים המרכזיים הראשונים של הקמפיינים המקומיים למען זכויות בעלי חיים.
הבחירה להתמקד בתחומים אלו אמנם היתה מודעת ומתוכננת, אולם אין לראות בה תכסיס מניפולטיבי או ציניות בסגנון “האיש שהיה יום חמישי”. גם ללא השיקולים הטקטיים, באמת הרגשנו בכנות שצריך לשים קץ לסבל לא אנושי – ומניעים אחרים היו רק בונוס נוסף. לכך נלוותה ההבנה כי מכל סוגי אי הצדק שהיינו יכולים להתארגן למאבק סביבם באותו זמן ומקום, זכויות בעלי חיים יכלו להיות המוליך הטוב ביותר.
לקבוצה הראשונה שלנו קראו, בפשטות, אנונימוס – שם מוזר ואפל משהו עבור ארגון זכויות בעלי חיים, אלא אם כן לוקחים בחשבון שזו היתה סוג של חזית אנרכיסטית. מלבד המטרה לגרום לרדיקליזציה של אוהבי בעלי חיים צעירים שעשויים להצטרף, היתה גם מטרה נוספת, מעשית יותר: לגייס אנשים לפעולות חשאיות של החזית לשחרור בעלי חיים. המטה הקטן של אנונימוס, שהיה גדוש עד אפס מקום במידע על מגוון מאבקים רדיקלים, למען בעלי חיים ובני אדם, היה גם נקודת המפגש הלילית לכמעט כל פעולה של החזית לשחרור בעלי חיים בתל אביב באותם הימים; למרבה הנוחות מטה אנונימוס היה ממוקם ברחוב בן יהודה בו נמצאו מרבית חנויות הפרוות בעיר.
כיום, אנונימוס לזכויות בעלי חיים כפי שהיא מכונה כעת, הפכה למקבילה הישראלית של PETA, ארגון המיינסטרים הגדול והמכובד ביותר בתחום, כולל לוביסטים וקמפיינים רפורמיסטים ממוקדי-צרכנים. זו התוצאה הסופית של תהליך הדרגתי של הצטרפות פעילים שלא היו שותפים לתוכנית המקורית, אנשים שכל תפיסתם באמת התחילה ונגמרה בזכויות בעלי חיים. ברגע שמספיק מהם היו בקבוצת הליבה, פרצו מאבקי הכוח והמחלוקות הפנימיות הבלתי נמנעים אשר גרמו לאנרכיסטים להשלים עם העובדה שמלאכתם שם הסתיימה – בובת העץ הפכה לילד אמיתי. הגיעה העת ללכת באפיקים חדשים.
כמובן שפעילות מקבילה מתחת לפני השטח ומעליו אינה יכולה להיות אסטרטגיה בת קיימא עבור מארגנים רדיקלים, בלשון המעטה. אולם כפי שלמדנו באותן שנים מועטות, אם אתה קטן מספיק, מתמצא במרחב וקורא את המפה הפוליטית בצורה מדויקת, יכול להיות שתצליח. וזה לא שלא היו לכך יתרונות: מתישהו באמצע אותה תקופה, למשל, חילקתי מדבקות תוצרת בית עם קריאה לירות למתנחלים יהודים בראש, שהיו חתומות עם הסמל האנרכיסטי, האות A בעיגול.
העיתון הנפוץ ביותר בישראל באותם ימים דיווח בטעות כי זהו הסמל של קבוצת זכויות בעלי החיים אנונימוס, אז באופן טבעי הגשנו תביעת לשון הרע והגענו להסדר מחוץ לבית המשפט במסגרתו קיבלנו סכום כסף נכבד, שסייע לממן את הפעילות הפוליטית שלנו לעוד זמן מה. מי אמר שאפשר לחבוש רק כובע אחד בכל רגע, אה?