הפוליטיקה של המריחואנה

בשבועות האחרונים מתארגנת הקמתה של עמותה למען שינוי חוקי הסמים בישראל. להבדיל מהתדמית התקשורתית שדבקה בהם, אין מדובר בקבוצת אנשים שמטרתה מסתכמת בהפיכת מוצרי הקנאביס – חשיש ומריחואנה – לחוקיים. מטרות העמותה שבדרך, רחבות ומורכבות יותר. אחת ממטרותיהם היא הפחתת השימוש בסמים קשים וקלים כאחד. בועז וכטל, מומחה למדיניות סמים בין-לאומית וממקימי העמותה: “אנחנו לא למען עישון מריחואנה ולא למען עישון חשיש, אנחנו למען שינוי חוקי הסמים הלא נכונים בישראל. חוקי הסמים צריכים לגרום פחות נזקים למשתמשים מאשר השימוש בסם עצמו. ההפרדה, שאנו מציעים, בין שוק הסמים הקלים לשוק הסמים הקשים תפחית את הנטייה של מקצת המשתמשים בקנאביס לעבור לסמים קשים יותר”.

אולם הרפורמה המוצעת על-ידי העמותה מתבססת על הנחת מוצא כי המריחואנה והחשיש אינם ממכרים וכי הנזקים הבריאותיים הנגרמים משימוש בהם קטנים מהנזקים הנגרמים מסמים קשים, מעישון סיגריות ומשתיית אלכוהול. מקובל לחשוב כי הוויכוח סביב סוגיה זו הוא אקדמי במהותו. לא כך. מדובר במאבק כלכלי-פוליטי שבו משמשים המחקרים המדעיים כלי שכנוע; לא אחת מוצגות מסקנות סותרות, של מחקרים, על השפעות המריחואנה והחשיש.

עם זאת קשה להתעלם מעובדה משמעותית אחת: בשלושים השנים שחלפו מאז בודד החומר הפעיל בקנאביס (THC), לא הוכח כי החומר ממכר. באשר לסכנות בריאותיות הנובעות משימוש בחומר, מקובל היום על מומחים רבים כי לא נגרמים נזקים קבועים משימוש סביר במריחואנה ובחשיש. פרופ’ רפאל משולם, יושב-ראש ועדת המחקר של הרשות ללוחמה בסמים ומומחה בעל שם עולמי להשפעות הקנאביס, סירב להתראיין לכתבה זו בטענה שדבריו סולפו בעבר על-ידי עיתונאים. אולם בשיחה מוקלטת שערך עם שלומי סנדק, אחד ממקימי העמותה שבדרך, התייחס להשפעות המריחואנה: “לטווח ארוך, לא גילו, למיטב ידיעתי, נזקים בולטים לעין בשימוש מתון של חומר”. יחד עם זאת, מדגיש פרופ’ משולם, יש השפעות רבות מאוד שהן זמניות. השפעות של רמות הורמונליות, הפרעות בזיכרון, הפרעות בתפיסה החושית, הפרעות בכושר שיפוט, הקואורדינציה והיכולת המוטורית.

אך השפעות דומות לטווח קצר מתרחשות גם כששותים אלכוהול ולעתים אף קפה ועישון סיגריות. מה גם, שלהבדיל מאלה, המריחואנה אינה ממכרת פיסית. מה הצידוק, אם כן, להכללת החשיש והמריחואנה בקטגוריית הסמים המסוכנים והאסורים?

בין אלכוהול למריחואנה

במשך שנים התפרסמו מחקרים רבים הקובעים כי המריחואנה מזיקה לבריאות. בשנות ה-60, מימנו יצרני האלכוהול, התרופות והטבק בארצות-הברית, כ-80% מהמחקרים שנועדו להוכיח כי מריחואנה מזיקה לבריאות. יצרנים אלה שתלו לא אחת ידיעות כוזבות בעיתונות. הפיכת מוצרי הקנאביס לחוקיים תפגע משמעותית ברווחי יצרנים אלה. מחקרים מוגזמים ומגמתיים המשיכו להתפרסם. ב-1966 פורסם בארצות-הברית מחקר בו נטען כי מי שמעשן מריחואנה עלול לסבול תוך תקופה קצרה מהתמוטטות מוחית מוחלטת, מה שיביא לאשפוזו בבית-חולים לכל ימי חייו.

בהמשך פורסם מחקרם של היט וטוליין על-פיו התברר שקופים שאולצו לעשן כמות שוות ערך ל-30 סיגריות מריחואנה ביום, גססו ומתו בתוך 90 יום. רונלד רייגן, אז מושל מדינת קליפורניה, אף הציג את ממצאי המחקר כהצדקה לאיסור החוקי החל על שימוש במריחואנה. אולם בדיקה מעמיקה של אופן ביצוע המחקר גילתה כי אין לו כל ערך מדעי. ד”ר היט בדק שתי קבוצות של קופים. לקבוצה אחת ניתנה מריחואנה, לשנייה לא. בתום תקופת המחקר, הרג ד”ר היט את הקופים, פתח את ראשיהם וספר את תאי המוח המתים. אכן, לקופים שנחשפו למריחואנה היתה כמות גדולה ביותר של תאי מוח מתים, בניגוד לקבוצת הביקורת. הקופים שנימנו עם הקבוצה שנחשפה למריחואנה נקשרו מדי יום לכיסא ובאמצעות מסכות גז אולצו לספוג כמות שוות ערך ל-36 סיגריות של מריחואנה, וזאת ללא הספקת חמצן – במשך חמש דקות רצופות. די בחמש דקות בהן נמנעת הספקת חמצן למוח כדי לגרום למות תאי מוח רבים. כאשר פורסם המחקר לראשונה, הוסתר פרט “שולי” זה מהציבור.

גם כיום ממשיכים להתפרסם מחקרים מגמתיים בנושא הסמים הקלים. בישיבתה הראשונה של ועדת הכנסת למלחמה בנגע הסמים, שהתקיימה לפני כמה שבועות, הציגה הרשות ללוחמה בסמים, מחקר על השפעות המריחואנה, שפורסם בארצות הברית לפני כחצי שנה. בעקבות הישיבה, בדק הביולוג יעקב וקסמן, ממקימי העמותה, את נתוני המחקר והתברר, שהמחקר נעשה על חולדות. חולדות רגישות במיוחד ל-THC שהוא החומר הפעיל במריחואנה, ושאותו בדקו במחקר. וקסמן חישב ומצא שכמות ה-THC שהוחדרה לכל חולדה, לוּ ניתנה לבני-אדם (יחסית למשקלם), היה נדרש אדם לעשן 600 סיגריות של מריחואנה מדי יום במשך חצי שנה.

השתתפותן של חברות תרופות במימון מחקרים הטוענים לנזקים בריאותיים הנגרמים ממריחואנה, נבעה מהידיעה כי מעלותיה הרפואיות של המריחואנה הן רבות. בקיץ 1982 דיווחה האקדמיה הלאומית למדעים בארצות-הברית: “מריחואנה מקלה במקרים של התקפי אסטמה ואובדן תיאבון. יתר על כן, מריחואנה מסייעת נגד בחילות והקאות, אפילפסיה, ניוון שרירים, חרדות, דיכאונות, כאבים, גלוקומה ועוד”. פרופ’ משולם: “יש ל-THC פעולה אנלגטית (נגד כאבים) חזקה, לא כמו למורפין אבל פעולה אנלגטית חזקה, וגם פעולה אנטי-דלקתית. השפעות אלה אפשר לנצל לתרופות. בישראל נעשו ניסויים גם בבני-אדם. בבית-חולים שערי צדק נעשה ניסוי די גדול, על ידי ד”ר אברמוב, על השימוש ב-THC כחומר המונע הקאות אצל ילדים הנמצאים בטיפול אנטי סרטני. ואכן, בכל אותם המקרים שהיא בדקה את זה, נדמה לי 400 פעם, היתה הפסקה מוחלטת של ההקאות בטיפול אנטי סרטני… אז מבחינה זו, בעיקר בארצות המתפתחות, בוודאי שהיה אפשר להשתמש בזה. חבל שלא משתמשים כי היה אפשר למנוע הרבה מאוד סבל אצל ילדים”.

חשיש ואסטמה

במקרה אחר אישר משרד הבריאות לאדם מבוגר הסובל מאסטמה להשתמש בחשיש. האיש השתמש בחשיש במשך עשרות שנים כדי להקל, אך לא מצא שום דבר שעזר לו פרט לחשיש. האיש לא רוצה לעבור על החוק, ולכן ביקש אישור. האישור, כאמור, ניתן. גורמים רפואיים ברחבי העולם מכירים כיום בערך הרפואי של המריחואנה. ואף-על-פי-כן, במקביל להכרה המשיכו לעלות טיעונים נגד התרת השימוש בה.

במחצית השנייה של שנות השישים החלו חוקרים ואנשי משטרה בארצות-הברית לצדד ב’תיאוריית אבן המעבר’ (Stepping stone theory). על-פי תיאוריה זו, מהווה המריחואנה שלב מעבר לסמים קשים יותר. גם בישראל יש המחזיקים בדעה זו. להוכחת התיאוריה מביאים המצדדים בה את הנתון לפיו כ-85% מהמשתמשים בסמים קשים החלו בשימוש בסמים רכים. אולם בהיעדר קשר סיבתי מוכח, לוקה התיאוריה ביסודה. הרי ניתן לטעון, כי אחוז ניכר מהמשתמשים בסמים קשים צופים בערוץ 2, וכי הצפייה היא שגורמת להתמכרותם. המצדדים ב’תיאוריית אבן המעבר’ מפרשים את הנתונים באופן שמשרת את תפיסתם.

נתון נכון לא פחות, המוצנע לא פעם, הוא כי רק 10% המשתמשים במריחואנה ממשיכים לסמים קשים. בועז וכטל, מומחה למדיניות סמים בין-לאומית: “לכל התיאוריה הזו אין בסיס פיסיולוגי. מבחינה סטטיסטית יש מעבר של הרבה יותר אנשים המשתמשים בסיגריות ובאלכוהול לסמים קשים מאשר מעבר ממריחואנה לסמים קשים. באבולוציה של ההתמכרות אמנם יש אנשים שמשתמשים במריחואנה וחשיש לאורך הדרך, אבל זה לא מוביל להתמכרות. בכל הניסויים בבעלי-חיים לא הצליחו לגרום להם להתמכר למריחואנה וחשיש, אך הצליחו לגרום להם להתמכר לאלכוהול, לניקוטין, לאופייתים ולקוקאינים”.

בהולנד, בגרמניה, באיטליה ובספרד מותר היום על פי חוק להחזיק 30 גרם קנאביס לשימוש אישי. בישראל המצב שונה. בוועדת הכנסת למלחמה בנגע הסמים טען נציג המשטרה, ראש מחלק הסמים במטה הארצי, שהמשטרה אינה מעוניינת לעסוק במקרים בהם מוחזק סם לשימוש עצמי. יחד עם זאת אנו עדים למקרים שבהם נעצרים אנשים על החזקת סם לשימוש עצמי. אשה בת 38, מחולון, נעצרה לחמש שעות באבו-כביר בשמחת-תורה, אחרי שנמצאו אצלה 1.3 גרם מריחואנה וכלי עישון. במקרה אחר נעצר גבר נכה מירושלים, למשך 18 יום, על שגידל קנאביס. הקנאביס, הסביר, נועד להקל את הכאבים שמהם הוא סובל.

בהולנד, לצד המדיניות המתירה שימוש בסמים קלים, קיימת מדיניות מחמירה ביותר כלפי סוחרי סמים קשים. הואיל ואכיפת החוקים על מוצרי הקנאביס אינה בעדיפות עליונה, יכולה המשטרה להתרכז רק באכיפה לגבי סמים קשים. בהולנד, בה בוטל האיסור על השימוש במריחואנה, ירד מספר הנרקומנים החדשים בשליש. בהולנד ישנם כיום כ-21 אלף נרקומנים מתוך אוכלוסייה בת 15 מיליון תושבים. במדינת ישראל ישנם כ-30 אלף נרקומנים מתוך אוכלוסייה בת 5 מיליון תושבים בלבד. המצב בהולנד עדיף גם כשמדובר בסמים קלים. וכטל: “המספרים מהולנד הם הרבה יותר טובים מהמספרים מארצות-הברית ואפילו מהמספרים שלנו. על-פי נתונים מ-1987, החלים לגבי בני 15 ויותר, 6% מההולנדים השתמשו במוצרי קנאביס בהזדמנות כלשהי”. בסקר שנערך השנה בישראל הצהירו 9.5% מהנשאלים, אשר נמנו עם כל הגילאים הבוגרים, כי השתמשו פעם אחת לפחות בחשיש או במריחואנה. בארצות-הברית מצהיר אחד מכל חמישה אמריקאים (20%) כי ניסה מריחואנה.

וכטל: “בהולנד יש פחות אלימות הקשורה בסחר סמים, וגם כמות המשתמשים פחותה, ובסך הכל זו היא מדיניות שעובדת. המדיניות האמריקאית, וכמוה המדיניות הישראלית, גורמת להחרפת המצב בכל הקטגוריות של הסמים בשנים האחרונות. יותר ויותר כסף הולך לעניין הזה. יותר ויותר כסף הולך למשטרה ולצורכי אכיפה, ואכיפה היא כמו חור שחור. אפשר לזרוק עליה הון, ללא תוצאות משמעותיות”. למרות מאמצי המשטרה בישראל למנוע סחר בסמים, נתפסים פחות מ-5% מהסמים הנכנסים לישראל. שר המשטרה, משה שחל, העריך כי ב-1993 הוברחו לתוך ישראל למעלה מ-20 טון חשיש, מתוכם נתפסו רק 484 קילוגרמים.

לא משקיעים בטיפול

במסגרת חוברת רשמית שהוציא הבית הלבן, בפברואר השנה, הודו למעשה האמריקאים בכישלון מדיניות הסמים שלהם: “ב-1988 העביר הממשל האמריקאי חוק שמטרתו היתה לפתח מדיניות נגד סמים. בחמש השנים שעברו מאז הוציא הממשל הפדרלי 52 מיליארד דולר במאמציו להילחם בתופעת הסמים, רוב הכסף הופנה לאכיפה, למשטרה ולבתי-סוהר, ומיעוטו על טיפול וחינוך מונע. למרות הצלחה מסוימת של המאמצים, סמים לא חוקיים ממשיכים להיות איום משמעותי למדינה; סחר בסמים קשים נמשך ללא שינוי; אלימות הקשורה בסמים לא פחתה באורח משמעותי; וילדים מתחילים להראות סימנים של סובלנות גוברת כלפי שימוש בסמים”.

וכטל: “למרות הגישה האמריקאית המחמירה, הרואה כל שימוש בסם באותה מידת חומרה, ב-1993 עלה השימוש בארצות-הברית בכמה סמים, ביניהם מריחואנה, בסמי מרץ, ל-ס-ד וסמי הזיות נוספים”.

המדיניות האמריקאית המחמירה, וכמוה גם המדיניות הישראלית, דוחפת צרכני סמים לשימוש בסמים הקשים. וכטל: “אם המחיר של המריחואנה והחשיש הוא דומה למחיר של ההרואין והקוקאין, וכך גם הסנקציות החוקיות על השימוש בהם, אז מי שרוצה להשתמש בסמים יפנה ישירות לסמים הקשים. אך אם יוזלו מחירי הסמים הקלים, ניתן יהיה להשתמש טיפה במריחואנה או בחשיש, אך הכניסה לעולם הסמים הקשים תצריך הוצאה גדולה יותר. בשל המדיניות המחמירה, המחיר של המריחואנה באמריקה היום הוא כמעט כמו המחיר של קוקאין. באותה מידה, סוחר הסמים אומר לעצמו, כיוון שהעונש שיקבל אם ייתפס עם סמים קלים או קשים הוא דומה, הוא יעדיף למכור את הקשים כיוון שהנאמנות של הלקוחות גדולה יותר, ונפח הסמים מקל על הסוואתם”.

ג’ורג’ שולץ, לשעבר שר החוץ האמריקאי, יוצא אף הוא נגד המצב הקיים: “לא נצליח לעשות כלום כל עוד לא נוציא את השליטה בשוק הסמים מידי העולם התחתון. יש לשקול בחיוב להפוך את הסמים לחוקיים”. בועז וכטל טוען כי המדיניות האמריקאית מקובלת גם בישראל, ואינה מועילה לפתרון בעיית הסמים. וכטל: “בגלל כוחה הפוליטי והכלכלי מצליחה ארצות-הברית לכפות את עקרונות מדיניות הסמים שלה בפורומים בין-לאומיים, והיא מפעילה סנקציות שונות על מדינות החורגות ממדיניותה הטוטאלית והלא ריאלית שרק מחריפה את המצב. לצערי, ישראל צועדת עקב בצד אגודל בעקבות המדיניות ההרסנית האמריקאית, ואם לא נתעשת בזמן אנו עלולים למצוא את החברה הישראלית סובלת מאותם תחלואים חברתיים ורפואיים נוראיים שהיום הם מנת חלקה של אמריקה. למעשה, הנזק הרב ביותר הן לבריאות היחידים והן לחברה בכללה, נובע משני הסמים שמותרים כרגע לשימוש – אלכוהול וניקוטין. סמים אלה גורמים ל-90% ממקרי המוות שהם תוצאה משימוש בסמים. זו היא צביעות ממדרגה ראשונה שקנאביס, הסם בעל הנזק המועט ביותר מכל הסמים, אסור בעוד את הניקוטין ואת האלכוהול מפרסמים בראש חוצות”.

לאלה הטוענים שהשימוש בקנאביס מוביל לשימוש בסמים אחרים, קשים יותר, מתאר וכטל, שני תרחישים אפשריים. אחד בישראל ואחד בהולנד. “בישראל זה נראה כך: תלמיד צעיר רוצה לקנות מריחואנה או חשיש, הולך לסוחר סמים, והסוחר אומר לו: “הנה לך מריחואנה שקנית, אבל אני גם רוצה שתנסה קצת מזה,’ ואז הוא נותן לו גם הרואין או אקסטזי. התלמיד מנסה את המריחואנה שאולי הוא כבר מכיר מהחבר’ה, ואחר כך טועם מהסמים הקשים, וכך באמת התיאוריה של מעבר מסמים קלים לסמים קשים מתאמתת. מעבר לזה, הוא פתאום רואה שהוא לא מתמכר למריחואנה, ושכל הסיפורים הנוראים שסיפרו לו על מה שיקרה אם יעשן מריחואנה לא התגשמו. אותו תלמיד אומר לעצמו – ‘אם כולם שיקרו לי לגבי ההשפעה של מריחואנה, אולי הם גם שיקרו לי לגבי הסמים האחרים’ – וכך שוב מתאמתת התיאוריה של המעבר מהסמים הקלים לקשים.

“בהולנד זה נראה אחרת. ברחבי ערי הולנד ישנה רשת הפצה נורמלית ולא אלימה של סמים קלים, שמאפשרת גישה קלה לסם. ניתן לקנות קנאביס במאות בתי-קפה ורק מקצתם מגישים גם אלכוהול ומזון. רוב ה’קופי-שופ’ס’ מציעים עשרה או יותר סוגי מריחואנה וחשיש במחירים זולים יותר מאלה שבאמריקה. הפרסום אסור, התצוגה של הקנאביס לא מעודדת, והמכירה לקטינים אסורה. המשטרה מפקחת מקרוב על החנויות, אך נמנעת מלהטריד את המוכרים והקונים”.

“לפיכך, התרחיש ההולנדי יראה כך: תלמיד הולך ל’קופי שופ’ ורוצה לעשן קצת מריחואנה, או לקנות קצת. אם הוא קטין או קטינה לא נותנים לא להיכנס. זה הגיל המסוכן שבו מתחילים להתנסות בדרך כלל. הוא מקבל תפריט ובו כמה סוגי חשיש ומריחואנה, משלם תמורת כמה גרמים שאיכותם ידועה, יושב ומעשן קצת, והולך הביתה. הוא רשאי לקחת את השאר הביתה. אותו תלמיד לא עבר על החוק, ולכן עדיין יש לו כבוד לחוקים. הוא לא נכנס לעולם התחתון, כפי שהיה נכנס פה בארץ. בישראל, ברגע שאתה משתמש, אתה כבר חלק מהעולם התחתון מבחינת החוק. הוא התנסה בסמים, אך לא נחשף לסמים קשים. כי באותם ‘קופי שופ’ס’, אם תופסים מכירה של סמים קשים, נותנים אזהרה אחת, ובפעם השנייה סוגרים אותם. מעבר לכך, הממשלה בהולנד מפיצה דפי הסברה, באמצעותם נחשף התלמיד לאינפורמציה מדויקת לגבי הנזקים הנגרמים מכל סוגי הסמים. בפעם הבאה, אולי יגיד לעצמו התלמיד ההולנדי, שזה לא כל כך מוצא חן בעיניו, ושהרעש וההתרגשות מטעימת הפרי המותר לא שווה את הכסף, ובזה אולי ייגמר העניין”.

“מה נוכל ללמוד משתי הדוגמאות האלה? בדוגמה הישראלית, התלמיד רצה להתנסות, עבר על החוק, נחשף לסמים קשים, ולא היתה ברורה לו האיכות של מה שקנה. מבחינת המדינה, היא הפסידה אזרח שציית עד אז לכל החוקים, ועכשיו מרגיש שהוא חלק מהעולם התחתון. המדינה גם הפסידה מס שהיה יכול לשלם לה. בהולנד, כאשר אתה קונה סמים, אתה משלם מס על הקנייה של המריחואנה כמו על הסיגריות ועל האלכוהול. אותו תלמיד ישראלי, הוא יכול למכור קצת, ולעשות כסף מהצד. אם הוא ייתפס, התלמיד/ה יוכנס לכלא, ושם ייחשף לשיטות מכירה, לעבריינים, לניצול מיני וכו’. בסופו של התהליך, אותו תלמיד שרק רצה להתנסות במעט קנאביס, נעשה אזרח מר נפש שעלה לחברה הרבה כסף, בהוצאות על שוטרים, בתי-משפט ובתי-כלא. כך נוצר מצב בארץ, שבו הנזק שהחוקים עושים עולה על הנזק שנגרם מצריכת מריחואנה. בסופו של דבר החוק האוסר שימוש בסמים קלים, אינו משתלם למדינה”.

חוסר רצינות

נדמה כי יחס חברי-הכנסת החברים בוועדה למלחמה בנגע הסמים לוקה בחוסר רצינות. יותר ממחצית חברי הוועדה נעדרו מישיבותיה. רק בודדים נכחו במשך כל שעות הישיבות. בורותם של כמה חברי הוועדה בנושא הסמים היתה בולטת. יושב-ראש הוועדה, ח”כ רפאל איתן, טען בישיבה הראשונה של הוועדה כי נציגי העמותה אינם אלא סוחרי סמים. לא הועילו ההסברים כי לו היו סוחרים, היה האינטרס שלהם להשאיר את הסמים מחוץ לחוק. לגליזציה של המריחואנה משמעה לתת מכה כלכלית לעולם התחתון. היחידים שצריכים להיות מעוניינים בהמשך המצב הקיים הם סוחרי הסמים, המרוויחים מן האיסור החוקי, כפי שאנשי המאפיה  הרוויחו בתקופת היובש בארצות-הברית.

שלומי סנדק, מראשי העמותה: “רפול לא איפשר לי להציג נתונים בישיבה הראשונה של הוועדה, ונתן לי לדבר שלוש דקות מתוך שלוש שעות הדיון”. בישיבה השנייה של הוועדה ח”כ איתן איפשר לדבר רק לאחד משלושת הדוברים המצדדים בלגליזציה של המריחואנה.

בישיבת הוועדה התגלו חילוקי-דעות מהותיים סביב מספר צרכני המריחואנה בישראל. ח”כ נעמי בלומנטל התעקשה כי מספרם אינו עולה על 40,000. פרופ’ רפאל משולם, יושב-ראש ועדת המחקר של הרשתות ללוחמה בסמים, העריך בעבר כי כ-5% מאוכלוסיית ישראל משתמשת בחשיש ובמריחואנה מדי חודש – דהיינו, כרבע מיליון בני-אדם.

בישיבה הראשונה הציע ח”כ דוד מנע, כי בעקבות ההחמרה במצב השימוש בסמים בישראל, יש לאסור על עסקים להחזיק בשמות של סמים מסוכנים. בוטיקים עם שמות כמו ‘אקסטזי’, ובשמים בשם ‘אופיום’ ייאסרו למכירה. שלא לדבר על עשרות עסקים המכונים ‘גת’, ביניהם מפעל לייצור מיץ, בתי קולנוע ושירותי אוטובוסים.

בעיה נוספת שעלתה בישיבת הוועדה, היא הרלוונטיות של עדות אמא של נרקומן, שזומנה לוועדה. סנדק: “אני מזדהה עם האמא. אבל כותרת הדיון היתה ‘לגליזציה של סמים רכים’, ולכן אני מתנגד לכך שהביאו הורה של מישהו שנפגע על-ידי משהו אחר. לא היה מקום להביא אמא של מישהו שנפגע מפעולת טרור, אמא של אלכוהוליסט, אמא של מעשן סיגריות שמת מסרטן ריאות, או אמא של מישהו שנפגע מהרואין. כי הדיון לא היה על כל הדברים האלה, אלא על סמים רכים בלבד”. בתום הישיבה השנייה של ועדת הכנסת הוחלט, כי תוקם ועדת אנשי מקצוע אשר תגיש את מסקנותיה לוועדת הכנסת בתוך שישה שבועות.

נדמה כי עמדת הציבור הישראלי אינה משתקפת בעמדות נציגיו בוועדה למלחמה בנגע הסמים. סקר טלפוני שנערך השנה בשביל המקומון התל-אביבי ‘העיר’ מצא ש-41% מבני 25-34 חושבים שיש להתיר בחוק את השימוש במריחואנה וחשיש, לעומת 26.6% מבני 18-24, ו-16% מאלה המבוגרים מגיל 35. מנתונים אלה משתמע שאחוז משמעותי בעיר השנייה בגודלה בארץ תומך בהתרת השימוש החוקי במריחואנה ובחשיש. בסקר שערכה לאחרונה תחנת הרדיו הצפונית, ‘רדיו 1’, בין מאזיניה התברר כי 65% מגילאי 19-24 תמכו בלגליזציה של מריחואנה וחשיש, ו-25% מגילאי 25-50 תמכו.

בראיון לעיתון ‘היי טיימס’, מחודש מאי השנה, הביע קן קסיי, מחבר רב המכר ‘קן הקוקיה’, אופטימיות זהירה לגבי המצב באמריקה: “הטבק הורג אותנו ובכל זאת המדינה מסבסדת אותו. מריחואנה מעולם לא הרגה איש, ואף-על-פי-כן היא בלתי חוקית. משהו כאן לא בסדר! אולי עכשיו, כשיש לנו נשיא שמנגן סקסופון וכשכנראה סחב לריאות, יש סיכוי לשינוי”. אין לדעת אם יש בסיס לאופטימיות של קסיי. בישראל, כך נראה, עדיין אין מקום לאופטימיות.