לעוף זה פחות מסוכן מאשר ללכת ברגל במרכז העיר. זאת עובדה. אבל אנשים חוששים ממה שאינם מכירים. לכן מדי ערב, הטיילת עמוסה במטיילים בעוד שהשמיים פנויים לגמרי. מה גם שאנשים נוטים לכפות על אחרים את הפחדים הבלתי מבוססים שלהם. כך שטיול במעוף ציפור מעל החוף לא בא בחשבון.
כבר בפעם הראשונה שניסיתי לעוף מהחלון הגדול בסלון, אבי עצר בעדי. זיהיתי דאגה בעיניו בשעה שהחזיר אותי לכלוב. מאותו יום הקפידו הורי לנעול את כל החלונות. אמי היתה מחבקת אותי בזרועותיה ומדקלמת שוב ושוב את המילה “מ-סו-כן”. צ’אפק הזהיר אותי שזה יקרה. אנשים שוכחים כיצד לעוף, עד שלבסוף הם חדלים להאמין שהדבר אפשרי.
לא רק איך לעוף שכחו הורי. שתי ציפורי דרור היו, מדלגות בשמחה בין ענפי עץ צעיר. מצייצות בעליצות עת בגר העץ ועליו רבו. אלא שענפיו העבותים היו לסורגים, וצילו הרך היה לאופל מחניק. שירתם לא נשמעה עוד כשאני בקעתי…