“‘ההיסטוריוגרפיה החדשה’, כפי שהיא מכונה בפי כותביה, היא למעשה ‘סילופולוגיה’. יש בה הכול מלבד חידוש: חלק ניכר ממה שהוצג בה כחדש הוא בבחינת המצאתו-מחדש של הגלגל, וחלק ניכר מהחדש – הוא סילוף.”
(“פיברוק ההיסטוריה הישראלית”, אפרים קארש)
אפרים קארש משול לאדם הרואה בראי פנים כעורות ומנפץ את הראי. חלק ניכר מטענותיו כלפי ‘ההיסטוריונים החדשים’ ראוי כי יפנה קודם כל כלפי עצמו. “עולם אורווליאני זה של היפוך סדרי בראשית, בו מלחמה היא שלום ועוול הוא צדק…”, אינו אלא עולמו שלו. ספרו עוסק, לכאורה, ב”קבוצה לא קטנה של אקדמאים השקועים במלאכת שכתוב ההיסטוריה הישראלית” וב”סילוף מכוון ושיטתי של תיעוד ההיסטוריה”. הוכחת התזה שלו נעשית בעיקר על גבם של שלושה ‘היסטוריונים חדשים’ – בני מוריס, אבי שליים ואילן פפה – אם כי גם רבים אחרים זוכים לקיתונות של ביקורת.
שאלת המפתח בהיסטוריה של המפעל הציוני, טוען קארש, היא “האם הציונות היא תנועה נשלנית, שחתרה מלכתחילה לגרש את ערביי ארץ-ישראל, או תנועה שהשלימה עם קיומו של מיעוט ערבי במדינה יהודית”. חלק ניכר מספרו מוקדש להפרכת טענתו של מוריס בדבר קיומה של ‘תוכנית-אב ציונית’ לנשל את הפלסטינים מאדמתם. אלא ש”אפילו אם טועה בני מוריס בטענתו שתוכניות טרנספר היו מוכנות לפני המלחמה, הרי חשוב לעמוד על כך שבתודעה הציונית של התקופה לא היה כל יסוד ממשי שימנע את הטרנספר, את ניצול ההזדמנות ואת השמחה על גורל הפליטות שנכפה על בני הארץ” (אמנון רז-קרקוצקין, “מצד שני”, פברואר 1998).
הציונות המדינית קמה במטרה לחלץ את היהודים מגורל של מיעוט, ולכן מלכתחילה לא קיבלה כל פתרון שבו היהודים יהיו מיעוט בארצם. לפיכך, על אף שהחלטת החלוקה מסרה למעלה ממחצית שטח ארץ ישראל ליישוב היהודי (בשעה שהיווה כשליש מאוכלוסיית הארץ, ורק רבע בקרב ילידי הארץ), לא יכלה ההנהגה הציונית להשלים עם העובדה שבשטח המדינה היהודית שתקום יהיו הערבים קרוב למחצית מהאוכלוסיה. אילו נותרו הפלסטינים על אדמתם ולא גורשו, לא היה סיכוי להקמת ‘מדינה יהודית’ במתכונתה הנוכחית. מסיבה זו גם דחתה ההנהגה הציונית את הצעת המיעוט של הועדה המיוחדת של האומות המאוחדות לנושא ארץ ישראל/פלסטין (אונסקו”פ), שתמכה בפדרציה דו-לאומית.
עצם המושג ‘מדינה יהודית’ מושתת על הפרדה וטומן בחובו את הדפוס של ‘מקסימום שטח ומינימום ערבים’. גישה זו נכונה גם היום, ולראייה לכך המשך שלילת מעמד התושבות מתושבי מזרח ירושלים (‘הטרנספר השקט’), נסיגת ישראל משטחים המיושבים בצפיפות על-ידי פלסטינים והמשך ההתנחלות והשליטה באזורים דלילי אוכלוסיה.
טענה אחרת של ‘ההיסטוריונים החדשים’, שקארש תוקף, היא זו הנוגעת לקיומה של קנוניה בין ההאשמים לבין הציונים בדבר חלוקתה של ארץ ישראל לאחר סיום המנדט הבריטי (כפי שגרסו אבי שליים ואילן פפה). אף שאין ודאות כי אכן הושגה הסכמה בעניין זה בין גולדה מאיר לבין המלך עבדאללה מעבר-הירדן, ההנהגה הציונית בראשות דוד בן-גוריון לא התלהבה בלשון המעטה, מהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לצידה. לא במקרה הושמטה ממגילת העצמאות החלטת עצרת האומות המאוחדות בעניין הקמתה של מדינה ערבית. ולא בכדי הוצנע הדבר בתוכנית הלימודים הישראלית. בעניין זה אורי אבנרי אף העיד כי הנציג הישראלי לוועדת הפיוס מטעם האומות המאוחדות בלוזאן ב-1949, אליהו ששון, סיפר לו כיצד בהוראת ירושלים דחה את הצעת משלחת הפליטים להקים מדינה פלסטינית תוך כריתת שלום עם ישראל.
אישום חריף אחר המוטח בהיסטוריוגפיה החדשה נוגע לקשר בין השואה לבין הציונות. “‘ההיסטוריונים החדשים’ נמצאים בחיל החלוץ של המאמץ לשלילת ייחודיותה של השואה ולפיחות משמעותה,” כותב קארש, “אם על-ידי האשמת ישראל בעשיית הון פוליטי מופרז מטרגדיה זו, אם על-ידי הפיכת הפלסטינים ל’קורבנותיה האמיתיים’ של השואה, ואם על-ידי גזירת גזירה-שווה בין מעשיה ודפוסי התנהגותה של ישראל לאלה של גרמניה הנאצית”.
נראה, כי גם בסוגיה זו קארש עושה עוול עם החוקרים. מדינת ישראל, מאז הקמתה, הפכה את השואה לאמצעי מיקוח, מעין קלף מזל שהיא שולפת בכל פעם שדעת הקהל הבינלאומית נוטה נגדה. גורשו חצי מיליון פלסטינים? נעקרו מאות יישובים ערבים? – ‘כן’ יאמרו, אבל השואה.
יש בשימוש בשואה כצידוק לגירוש אוכלוסיה פלסטינית מידה לא מבוטלת של היתממות, שכן במהלך מלחמת העולם השנייה הפנתה ההנהגה הציונית את עיקר מירצה להתעסקות בענייניה מבלי להקדיש תשומת לב יתירה למתרחש באירופה. מה גם שמדינת ישראל שיתפה פעולה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ועם משטרים ואישים גזענים אחרים. מוריס פאפון למשל, האיש שהורשע במשלוח יהודים מצרפת של וישי למחנות ההשמדה, קיבל תת-מקלע עוזי שעליו חרוטה הקדשה מממשלת ישראל, כאות תודה על הסיוע שהעניק למדינה בימיה הראשונים.
תום שגב – שנמנה אף הוא על ‘ההיסטוריונים החדשים’ המותקפים על ידי קארש – הביא בספרו “המיליון השביעי” מדבריו של הסופר יחיאל (ק. צטניק) דינור. הדברים המעידים כאלף עדויות על הדו-פרצופיות הישראלית ביחס לשואה: “באשר האדם – שם אושוויץ,” כתב דינור, “כי לא השטן ברא את אושוויץ, אלא אני ואתה, כשם שלא השטן יוצר את הפטרייה (הגרעינית) כי אם אני ואתה, האדם!”.
על אף האמור לעיל, מוחה קארש על כך שבני מוריס הסתיר מקוראיו את דבריו של בן-גוריון בישיבת הממשלה מיום ה-16 ביוני 1948, על ‘האדישות הבינלאומית למיתקפה הכלל-ערבית על ישראל’: “אינני מבין מה קרה עם היושר האנושי: איך הם עמדו על דם 700 אלף יהודים, לאחר ש-6 מיליון נטבחו, כאשר 27 מיליונים מתקיפים אותם”. קארש ממחזר בכך את הטענה הציונית, הגורסת כי עבור פליטי השואה ישראל היתה “המקום היחיד בו ראו הם את ארץ אבותיהם”. בפועל, רבים מן הפליטים היהודים העדיפו להגר לארצות אחרות, בעיקר ארצות הברית.
‘פיברוק ההיסטוריה הישראלית’ הוא ניסיון כושל להכתים שורה של חוקרים ישראלים העושים מלאכתם נאמנה, גם אם אינם תמיד צודקים. קארש מתמקד בקומץ מחקרים הנוגעים רובם ככולם לאירועי 1948, ומקיש מכך על אסכולה שלמה בהיסטוריוגרפיה הישראלית, הרוויה לטענתו ב”שנאה עצמית יהודית”. נראה כי קארש טרם הפנים את דבריו-הוא כי “הבטחת העתיד מחייבת השלמה עם העבר, מכאיב ככל שיהיה, ולא הכחשתו”.
