“אני הפקיד, הטכנאי, המכונאי, הנהג, אמרו לו תעשה כך וכך. אל תסתכל ימינה שמאלה, אל תעיין בדף. אל תסתכל על כל המכונה. אתה אחראי רק על בורג אחד. אתה אחראי רק על חותמת אחת… כמו כל הפקידונים, אוזניים להם ולא ישמעו, עיניים להם ולא יראו… הפקיד, הנהג, הטכנאי, המכונאי הרים ראש. התרחק מעט וראה איזו מפלצת… אני חלק מהמערכת, אני חתמתי על הטופס הזה. ורק עכשיו אני קורא את המשכו. הבורג הזה הוא אני…”
(מתוך “אני המרגל שלך” מאת מרדכי וענונו)
‘איך זה נראה לך?’ מאפשר הצצה למה שניתן להגדיר כדת החדשה של תקופתנו – ‘המקצועיות’. בשורה של שיחות, שעורכת אריאלה אזולאי עם אנשים ממגוון תחומים, עולה, לעיתים בצורה מצמררת, נטייתם לפתח הזדהות מוחלטת עם תחום מומחיותם, תוך התעלמות מההשלכות המוסריות של המקצוע שלהם ומאחריותם האישית. מבחינה מסוימת, כפי שמציינת המחברת, זהו ויכוח בין המצוי לרצוי. בין קבלת הקיים לבין הרצון בשינוי. בין מקצוענות עיוורת לבין מוסריות ספקנית.
הטכניקה והמיומנות המקצועית הפכו אצל רבים בחברה שלנו לשיקול היחיד בבואם לקבל החלטות בתחום מומחיותם, והמרואיינים בספר הם בבואה של החברה. כך, למשל, הארכיטקט פרדי כהנא, שהתבקש מיד אחרי מלחמת ששת הימים לתכנן את ראשית ההתיישבות היהודית ברמת הגולן, בחר להתעלם מהעובדה כי 130 אלף תושבים, שחיו בשתי ערים וב-139 כפרים סוריים, גורשו או הוברחו מאדמתם, וכי בתיהם פוצצו ורוב כפריהם נהרסו בשיטתיות. “החלטתי אז שאני מפריד בין הדעות האישיות והפוליטיות שלי ובין עבודתי כמתכנן”, מספר כהנא. “הייתי מוכרח להפריד פה. כולנו הפרדנו, זו היתה עבודה טכנית…”.
באופן דומה בוחר חתן פרס ישראל, הצלם דוד רובינגר, להתייחס למקצוע הצילום. רובינגר, שצילם במהלך חייו כשלושת רבעי מיליון תצלומים (שהמפורסם בהם הוא צילום הצנחנים נוכח הכותל ביוני 1967), נשאל על ידי אזולאי מדוע לא צילם ולו צילום אחד של הריסת שכונת המוגרבים לצורך פינוי רחבת הכותל, ואת הוצאת תושבי השכונה מבתיהם. “אני לא רוצה לדבר איתך פוליטיקה”, הוא עונה. “אני צלם מקצועי”.
בשיחה אחרת שקיימה המחברת עם ע’, מפקד טייסת של מסוקי קוברה, יומיים לפני הטבח בכפר כנא, בולטת נטייתו של הלוחם המקצועי לנטרל כל היבט מוסרי של מעשיו. “חלק מן המטרות הם אנשים”, מספר הטייס ע’. “האיש הוא לא במובן של איש, הוא במובן של מטרה. ההתייחסות אליו היא כמו למטרה”. “השפה שלך נקייה לגמרי?”, שואלת אזולאי. “כן…”. “נולדת ככה?”, היא מקשה. “לא”, הוא משיב. “המינוחים האלה… הם חלק מן העולם שנקרא לוחם”. או ליתר דיוק, עולמו של הלוחם המקצועי.
ביטול המרכיב המוסרי בתחום המקצועי מוביל גם לטישטוש הגבול שבין איש המקצוע נטול השיפוט, לבין הכלים שמשמשים אותו. “ע’ חובש לראשו קסדה שבחזית שלה עינית משוכללת. כמה חוטים שיוצאים ממנה מחברים בין הקסדה למסוק, והופכים את הטייס לחלק מן הכלי שלו”. אחדות האדם והמכונה, שנחשבת בתחומים רבים למעלה מקצועית, והפיכתו של איש המקצוע לחלק מן המכונה, מביאה להפנמה של נקודת המבט של המכונה. “שיח המומחים”, כותבת אזולאי, “מתעלם בעיקרון מכל מה ששולט בו, ומכך… שהמכשירים לא תמיד נתונים למרותם של אלה שמפעילים אותם. לפעמים זה דווקא הם ששולטים במפעיליהם”.
מבחינות רבות, “המתח הפנימי הבנוי לתוך מושג המומחיות” – כפי שמכנה זאת מיכל בן-נפתלי באחרית דבר של הספר – נוגע לשאלה העולה ב’דו”ח על הבנאליות של הרוע’ (שלא מכבר ראה אור בעברית בהוצאת בבל). ובהשאלה מספרה של חנה ארנדט, אפשר לומר, כי איש מהמרואיינים בספרה של אזולאי אינו יאגו וגם לא מקבת, ובוודאי לא היה מעלה בדעתו להחליט, כמו ריצ’רד השלישי, “להראות שהוא רשע”. אולם, כמו במקרה של אדולף אייכמן, העובדה שאדם אינו אלא בורג – גם אם בורג מקצועי – במכונה משומנת היטב, אינה פותרת אותו מאחריות לתוצאות האכזריות של מעשיו.
השפעותיה הלא מוסריות של המקצועיות חלות גם על תחומים שנחשבים למוסריים, כמו זכויות אדם ואזרח. רוני בראומן שימש במשך 12 שנים כנשיא הסניף הצרפתי של הארגון ‘רופאים ללא גבולות’, שקיבל באחרונה פרס נובל לשלום. בעת הסיוע ההומניטרי, שהגיש באתיופיה ב-1985, התמקד האירגון בטיפול ברעב ובתת-תזונה של הפליטים. “…אבל אף אחד מאיתנו לא טרח לדבר עם הפליטים ולשאול אותם מדוע הם פליטים” מספר בראומן. איש לא רצה לראות שמדובר בטרנספר וכי האירגונים ההומניטריים היו מכשיר לקידום אינטרסים פוליטיים ציניים. אלא שבראומן, בניגוד לרבים אחרים, השכיל לזהות את הסכנות הטמונות במגמת ההתמקצעות. “מדוע פרשת מנשיאות הארגון?”, שואלת המחברת. “אם הייתי ממשיך הייתי הופך לנשיא מקצועי”, הוא עונה. “הסיוע ההומניטרי כיום הוא מכונה גדולה”, ממשיך בראומן, “מדובר בהרבה כסף, משרות, יוקרה ואינטרסים בקיום המנגנון עצמו”.
אנו חיים בתקופה שבה המקצועיות מקדשת את הטכניקה ופוטרת את המאמין מאחריות. וכמו במנגנונים דתיים אחרים לפניה, מתערערת האמונה המקצועית רק כאשר גואה חוסר-הנחת מהמצוי. כך, למשל, קריאתם של רן אדליסט וכרמית גיא להתנער מהגישה העיתונאית הנייטרלית-מקצועית, ולאמץ גישה אידיאולוגית מוצהרת (‘העין השביעית’, ספטמבר 2000), באה על רקע בחירת משה קצב לנשיאות והתבטאויות הרב עובדיה יוסף. השניים הכירו באחריותם המוסרית לעיצוב תפיסת צרכן התקשורת. הם הבינו שעיתונות מקצועית נמנעת מלנקוט עמדה מוסרית ביחס לאירועים שאותם היא מסקרת, רק כאשר התערער מעמדה הבלעדי של תפיסת עולמם בשיח התקשורתי. באופן דומה, הכיר מרדכי וענונו בהשלכות המוסריות של תפקידו כטכנאי בתוכנית האטום הישראלית, רק כאשר הבין כי מדובר בפרויקט צבאי, שאין דבר בינו לבין קידום השלום באזור.
ולבסוף, כמו דתות אחרות, פורטת המקצועיות על הפחד להיות חריג, אחר או נטול מקצוע. הפחד לא להיות שייך. “אמרת קודם אנחנו”, פונה אזולאי אל הצלם מיקי קרצמן, “מי זה אנחנו?”. “אנחנו זה הצלמים”, הוא עונה. “אתה מדבר בשם המקצוע או בשם מיקי קרצמן?”, היא שואלת. “די בשם המקצוע. בשם הצד היפה של המקצוע”. וכך אנו אוהבים לראות את עצמנו – שייכים ויפים. נסחפים בלי משים בזרם. והיה כבר מי שאמר כי רק דגים מתים נסחפים בזרם.
