אנחנו חיים בחברה שמכחישה את המוות, החל מהאופן שבו אנו מסתירים את גופות המתים, דרך הסגידה לנעורים, וכלה באחסון המבוגרים בדיון מוגן.
על רקע מערכת השליטה, הכחשת המוות, והעצמי הנפרד, ההנחה לפיה מדיניות ציבורית צריכה לשאוף למזער את מספר מקרי המוות נמצאת כמעט מעל לכל ספק, יעד שמאפיל בחשיבותו על ערכים אחרים כמו משחקיות, חופש וכו’.
מגפת הקורונה מספקת הזדמנות להרחיב את התפיסה הזו. אכן, הבה נכיר בקדושת החיים, קדושה רבה יותר מאי-פעם. המוות מלמד אותנו זאת.
הבה נראה בכל אדם, צעיר או מבוגר, חולה או בריא, את היישות המקודשת, יקרת הערך והנאהבת שהוא. ובמעגל הלבבות שלו, הבא נפנה מקום גם לערכים מקודשים אחרים. הכרה בקדושת החיים איננה רק לחיות חיים ארוכים, היא גם לחיות חיים טובים, נכונים ומלאים.
