“ג’מאל אלחוסיני כמדומני הוא שתמצת בצורה מבריקה את הסכסוך ואת אופיו באמרו כי ‘כל יהודי הנכנס לפלסטין משמעו ערבי היוצא ממנה’.”
(ברוך קימרלינג)
הספרים ‘7 דרכים – אופציות תיאורטיות למעמד הערבים בישראל’ ו’ארץ אחת ושני עמים בה’ הם, למעשה, במות להצגת מגוון דעות. הראשון מציג 7 אופציות להסדרת יחסי המיעוט הפלסטיני והרוב היהודי במדינת ישראל, בשעה שהשני בוחן כמה מקווי הדמיון והשוני בין היהודים לפלסטינים בארץ ישראל-פלסטין. שני הספרים הם בבחינת דיון שבא לעורר הרהורים בסוגיות קשות אלה, וכך בחרתי להתייחס אליהם.
ברומן “The Portage to San Cristobal of A.H” מתאר הסופר ג’ורג’ סטיינר כיצד אדולף היטלר נמלט לדרום אמריקה בתום מלחמת העולם, ורק כעבור שלושים שנה נתפס על ידי צוות ציידי נאצים ישראלי במעמקי יערות הגשם. בהיעדר אפשרות לצאת מן היער מחליטים הישראלים להעמיד לדין את היטלר שם. להגנתו טוען הפיהרר לשעבר כי למד את הגזענות שלו, ואת רעיון ‘גזע האדונים’, מהרעיון היהודי של ‘עם סגולה’. “הגזענות שלי היתה פרודיה על הגזענות שלכם”, אמר לשוביו הישראלים, “חיקוי עלוב”.
“מדינת ישראל היא מדינת לאום מהסוג האתני”, קובע אילן סבן ב’7 דרכים’. היא מצויה בחברתן של לא מעט מדינות אחרות, בהן גם “גרמניה, המעדיפה הגירה והתאזרחות בה של מיעוטים ממוצא גרמני, ושיש לה ‘חוק השבות’ שלה המבטא זאת”.
היסוד האתני – או שמא יש לומר הגזעני – בישראל טמון בהגדרתה כמדינת העם היהודי. אלא שמאז הקמתה טבעה ישראל את המושג מדינה ‘יהודית-דמוקרטית’. צמד מילים מנוגדות, שנועד לטשטש את הניגוד המובנה בין שני ערכים אלה. היסוד היהודי של המדינה היה מובן מאליו מראשיתה. לא כך היסוד הדמוקרטי, לפחות בכל הנוגע לאזרחיה הלא יהודים של ישראל. קברניטי המדינה, אשר ידעו היטב כי כמדינה יהודית ישראל אינה יכולה להעניק שוויון מהותי לאזרחיה הלא יהודים, חשו צורך לחזור להדגיש את היסוד הדמוקרטי ברטוריקה שלהם – החל מהקריאה בהכרזת העצמאות לערבים תושבי המדינה “ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה” – וכלה בפסיקת בית המשפט העליון, הקובעת כי “קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי אינו שולל את אופיה הדמוקרטי”.
אולם, במדינה בה 60% מהאזרחים הערבים נמצאים מתחת לקו העוני כתוצאה ממדיניות מכוונת של הממשלה, כאשר רבים מהם אינם זוכים לשירותים בסיסיים, ורובם ככולם סובלים מאלימות משטרתית ודיכוי תרבותי מגמתיים – אין זו אלא זילות של המילה דמוקרטיה. שלטון העם קיים בישראל רק כאשר מדובר בשלטון העם היהודי.
הרוב היהודי במדינת ישראל גורס, כי אפשר ליישב את הסתירה בין יהדותה של המדינה ליומרתה להקרא דמוקרטיה. אלא שאירועי הדמים האחרונים היו תזכורת נוספת לכך, שאלה לא פני הדברים. ללא דיכוי כוחני לא ניתן לקיים חיים סדירים במדינה אתנית, השוללת באופן קבוע את זכות השוויון למיעוט החי בקרבה. בספר ‘7 דרכים’, מצביע נדים רוחאנה על כך, שמדינות בהן קיים מיעוט, שחלקו באוכלוסיה עולה על 20%, אינן יכולות עוד להתעלם מכך שהן למעשה מדינות דו-לאומיות. “לדוגמה, הקתולים בצפון אירלנד מהווים 35% מהאוכלוסיה והקהילה דוברת הצרפתית בקנדה מהווה 26% מן האוכלוסייה. בו בזמן, הבסקים בספרד, הכורדים בתורכיה והטמילים בסרי-לנקה מהווים 14%-18% מאוכלוסיית מדינתם”.
בראשונות נערכים נסיונות למצוא פתרון פוליטי, בעוד שבשניות נמשך הדיכוי האלים של קבוצת המיעוט. גודלו של המיעוט, אם כן, הוא שמכתיב את מדיניות הרוב כלפיו ואת הסדר הפוליטי במדינה. מסיבה זו משמש מכשיר ההגירה היהודית לישראל ככלי למניעת החצייה של ‘קו פרשת המים’ – קו 20%. ב-1989 הגיע שיעור האוכלוסיה הערבית בקרב אוכלוסיית ישראל ל-18%. בעקבות גלי ההגירה היהודית מברית-המועצות לשעבר עומד כיום שיעור הערבים באוכלוסיה על 16% בלבד. אולם לא רחוק היום בו ישוב ויתקרב שיעור האוכלוסיה הערבית ל’קו פרשת המים’.
“באופן פרדוכסלי,” כותב סמי סמוחה ב-‘7 דרכים’, “דווקא הנסיבות הטראגיות, שהפכו את הערבים אחרי 1948 למיעוט קטן, הן שאפשרו לישראל להעניק לערבים אזרחות וזכויות דמוקרטיות”. בלי משים, או שמא בכוונה תחילה, מסתננת לטיעון של סמוחה המילה “דמוקרטיה” בבואו להגדיר את מדינת ישראל. אך כדרכם של מיעוטים במדינות לאום אתניות, מעולם לא זכו ערביי ישראל בשוויון זכויות.
יחד עם זאת, שלושה עשורים של מאבק מזויין של הפליטים הפלסטינים של 1948, גרמו ליהודים ישראלים רבים להכיר בקיומו של עם פלסטיני, גם אם לא בחלקו המתגורר בתחום מדינת ישראל, ובקווי הדמיון בין התנועה הלאומית הפלסטינית לציונות. ב’ארץ אחת ושני עמים בה’, מצביע אברהם סלע על דמיון זה. שתי התנועות הלאומיות נולדו מחוץ לגבולות הארץ שעליה הן נלחמות, ושני העמים, בהם דבק דימוי של פחדנים – היהודי הגלותי הכפוף, והפלסטיני שברח מאדמתו – פנו למאבק מזוין כדי שישמש עמוד שדרה לזהות חדשה ולוחמת. בלתי נפרדים, הם שבויים יחדיו בחלום “השיבה (עודה) אל הבית, אל נחלת האבות, אל הבאר, אל עץ הזית ואל עץ התאנה”.
דווקא על רקע קווי דמיון אלה, בולט גורלם השונה של שני העמים. “ערב השואה, שני אחוזים בלבד של העם היהודי ישבו בפלשתינה של המנדט הבריטי, והרוב המכריע של העם היה עדיין בתפוצה. מצב הפלסטינים באותם הימים היה כמעט הפוך”, כותב רוברט ויסטריך ב’ארץ אחת ושני עמים בה’. “כיום מצבם של הפלסטינים והיהודים דומה יותר מבחינה זו, אבל לפלסטינים אין מדינה, וליהודים יש מדינה 50 שנה”.
לצד ההבנה הגוברת, כי אין מנוס מהיענות למאוויים הלאומיים הפלסטינים בצורת מדינה פלסטינית לצד ישראל, הודחק מהתודעה היהודית מצבו של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל ותביעותיו לשוויון אזרחי. יש אף הטוענים כי תהליך השלום עם העם הפלסטיני לא בהכרח ייטיב עמו.
“למרבית הציבור הישראלי היהודי הנסיגה מהגדה המערבית ורצועת עזה תיתפס כמקסימום של הוויתור למען השלום עם הערבים והפלסטינים”, כותב מוחמד אמארה ב’7 דרכים’. במצב זה תביעותיו הנחרצות של המיעוט הערבי-ישראלי לשינוי אופייה של ישראל כמדינה יהודית והפיכתה למדינת כל-אזרחיה יביאו להקשחת עמדת הרוב היהודי כלפי הערבים.
לפיכך, נדמה כי ממגוון האופציות המוצגות ב’7 דרכים’ בהקשר למעמדם של האזרחים הפלסטינים במדינת ישראל, רק האופציה שמציג אסעד גאנם, המצביעה על מדינה דו-לאומית בכל שטחי ארץ ישראל/פלסטין כפתרון המבוקש, עשויה להבטיח שוויון זכויות לאזרחיה הלא יהודים של מדינת ישראל.
אלא שאופציה זו אינה באה בחשבון מבחינת הרוב המכריע של יהודי ישראל, אשר מסגירים בכך את העדפתם הברורה ליסוד היהודי של המדינה על פני היסוד הדמוקרטי שלה. יש, כמובן, תומכים ברעיון הדו-לאומיות – רובם בקרב הפלסטינים – שהידועים בהם חיידר עבד אל שאפי, אדוארד סעיד ומחמוד דרוויש, וכן היהודי נועם חומסקי.
רוב היהודים-ישראלים גורסים, כי אין בנמצא פתרון כלשהו שיבטיח שוויון זכויות מלא לאזרחי ישראל הפלסטינים, וכי מדינה דו-לאומית אחת בין הירדן לים היא בגדר אבסורד. הגיע העת להזכיר כאן כי לפעמים אי אפשר להשיג את הבלתי אפשרי מבלי לנסות את האבסורד.
